הוא מתגעגע אליה כמעט כל הזמן.  כמעט בגלל שיש רגעים שהוא ממש
עסוק, ולאנשים בלי פיצול אישיות קשה מאוד לחשוב על שני דברים
ממש באותה השנייה.  
עכשיו הוא עצוב ולא בא לו לצחוק. הוא הולך כפוף ולא רואה כלום
בפוקוס.
מוזר לו שהוא לא חושב מה היא עושה, או על מה היא חושבת. הוא רק
רוצה שהיא תהיה איתו.
היא אוהבת אותו, והוא אוהב אותה - לגלות שזה לא מספיק, זה ממש
לא נעים.
הוא לא יודע למה הוא כותב. מה הוא חושב שיצא מזה, או מי בכלל
ירצה לקרוא את הדיכאון הבנאלי שלו. עכשיו כשהוא רואה את מה
שכתב, הוא נזכר שהוא די עלוב בלכתוב דיכאון.
הוא לא מוחק שום מילה, וגם לא מסתכל על המסך - רק על המקלדת.
מקשיב לעצמו - מנסה להיזכר איך.
היום הוא יתחיל עם מישהי - ככה הוא קובע עכשיו. לא צריך מסיבה
וגם לא שיעור במכללה, הוא פשוט יראה מישהי נחמדה ברחוב וייגש
אליה. הוא יחייך וינסה לא להבהיל אותה. היא לא תבין מה הוא
רוצה למשך שתי שניות, ואז היא תחייך. הוא לא ישכח שהחיוך הזה,
עוד לא אומר שהיא מסכימה.
אם היא תגיד כן, הוא יבזבז חצי יום בלחשוב על מקום מקורי ללכת
אליו, בסוף הוא יתקשר, והם ילכו לאיפשהו לא מקורי.
כולם מסביב ירגישו שהם בדייט, אבל לאף אחד זה לא כזה משנה.

הוא יזכיר לעצמו בלב לא להשוות ביניהן, אבל זה לא פשוט, בגלל
שההיא שרוצה זמן לבד, הייתה כל כך חכמה וכל כך יפה, והיא הכירה
אותו כמו שאף אחד לא הכיר, וזה ממש מעצבן להיפתח מחדש ולהכיר
מישהי חדשה אחרי שנתיים כל כך יפות, שמישהו אחר - אפילו לא
הוא, סיים ביום אחד.    
ואת זה הוא מזכיר לעצמו כל כמה שניות - הוא אומר שהיא זרקה
אותו, והיא החליטה, אז מה אכפת לו בכלל אם היא תראה אותם
עכשיו.  גם היא בטח לא לבד.  
עכשיו הוא קם במהירות מהשולחן ומחייך לבחורה. הולך לשירותים
ונשען על הדלת, מול המראה.
הוא מרגיש מתוסבך ולא שקט.  
הוא חוזר די מהר לשולחן, ומעמיד פנים שהכל בסדר.
הערב עובר לאט לאט, ולמרות שהוא רק שמונים אחוז איתה כנראה שזה
מספיק מעניין בשבילה.
הם נפרדים מול הבית שלה, והוא אומר לילה טוב ונכנס לאוטו
המצחיק שלו.
בדרך חזרה הוא לא שומע מוזיקה ובקושי חושב.
עד הבית הוא נוסע על 80 ומגיע אחרי חצי שעה.
עכשיו הוא במיטה ופתאום עולות דמעות, הוא נכנס לתוך הפוך ולא
עוצר את עצמו.
בצהריים, כשהוא קם, הוא חושב על ההיא מאז, ולא מאתמול. אם
הייתי הוא - זה לא היה מפריע לי.