הוא נשען קדימה, גופו מוטה על הכיור, כבד. הוא הרים את מבטו
ונתקל בעיניו במראה. הן ריקות. תכלת צלולה וריקה. לולא הפס
המעט כהה שתחם את אישוניו לא היה מבחין בכלל שיש לו כאלה. הוא
הסתכל על מצחו העייף, על הלחיים המושכות אחריהן את עפעפיו
התחתונים, משוות להם צורה של כלב עייף. הציץ בשיערו, שעדיין
שפע אך היה סתור ודהוי. הוא נזכר במשפט שאמר אריסטו: "אדם הוא
תשוקתו", והוא כבר מזמן שכח את תשוקתו, "האם איננו אדם?" תמה.
הוא אסף את כוחותיו והתרומם מעל הכיור, העביר יד בשערו ופלט
אנחה כבדה. הוא הציץ בשעונו. שש בערב. כבר התחשק לו לישון. מתי
נעשה כל כך זקן? בצעדים איטיים פסע לעבר המיטה מוכן להיכנע
לתאוותו, להיבלע בין הכרים, להיטמע בשמיכתו ולשכוח.
כצעד וחצי לפני שהגיע אליה נתקלו עיניו בדבר מה מנצנץ מתחת
לספה. בזמנו הוא אהב את הספה הזו, הוא קנה אותה באיזו תערוכת
מעצבים - אף אחד לא הבין מה נפל עליו באותו יום. אבל הוא לא
יכל להתאפק. בין הספה לרצפה נפער לו  מעין לוע. קטע עיצובי
שכזה. בימים כתיקונם לא היה מסב את ליבו לכך שישנו משהו בתוכו,
ומי יודע ממתי, אך משהו משך אותו הפעם והוא ניגש אל עבר החפץ.
הוא ירד על ברכיו ורכן קדימה. הוא השעין את ראשו על הרצפה הקרה
והושיט את ידו אל תוך החושך, מגשש. כשחש בחפץ קירבו אליו
ולמרבה פליאתו ראה סיכת ראש דקה חתומה באבן אדומה.