כשאני מסתכל על המראה בבוקר איני רואה את עצמי,
אלא משהו שאינו שלם, משהו מעורפל מכוסה בחשיכה,
אפילו קרני השמש שמצליחות לחדור בין ענני השמיים הקודרים
אינן מצליחות לחדור את האפלה האופפת את גופי,
הצחנה של הריקבון והנבילה מחניקה,
אפילו להתנער לקחת נשימה מן האוויר הצח אינני מסוגל,
הולך מחוסר כל כוח,
"מתי כל זה יעבור? מתי?"
שואל את עצמי זאת יותר מדי פעמים,
חוזר לביתי ודחף חזק אוחז בי,
"הבט במראה, ראה את עצמך האמיתי,
מבעד לאפלה, מבעד לצחנה"
ראשי מורם אט אט, מגלה חצי בן אדם,
חצי ריק, חסר, לא קיים?
אך אני יודע שזאת אינה התשובה,
הרי לכל דבר נגדי לו,
וגם לי נגדי לי יש,
מלאת אור, אושר וריח פרחים,
אמנם אני סובל כל הזמן הזה,
אבל לפעמים הסבל שווה את זה,
לראות את נקודת האור שלי,
שממנה אני שואב כוחות,
כמו מאבק תמידי לשרוד,
"האור והחושך אמנם במלחמה מתמשכת,
אבל אין מנצח במלחמה זאת וגם לא יהיה,
שניהם צריכים אחד את השני בשביל להתקיים,
מלחמה בשם האהבה, שני חצאים שיצרו שלם אחד,
מושלם",
ואני, אני רק צד אחד משלם של שנינו.
מסתכל במראה, רואה שני חצאים מחובקים.