דמעותיך הפכו מתוקות יותר.
מגעך,כאלף פרפרים המטופפים על גלי החופש
התרווח ונרגע.
מציאות מרוסנת הפכה שלווה.
הזכרון העדין מרחף בין מחשבותיך,
לפעמים משתלט בהתראה אדומה:
"אתה אפס!"
הוא יורה בשילוב ציור,
בו אני נראית מאוכזבת ואתה שבור.

אז בזרועותיה, לכמה שניות אתה נכבה
עיניך עצומות ורועמת השתיקה.

שם היא מנשקת את פצעיך
ואתה מתמסר...
שם היא מנחמת את שפתיך
ואתה משתלב
שוב בין זכרון לאמת
ואט רוגע.
לוחש לה...
הפעם - לאט...