הוא יושב ומרצין פנים אל הדף המונח לפניו על שולחנו הרעוע, מול
חלון הפונה אל מדרכת הרחוב בה עוברים ושבים אנשים אחרי יומם.
חושך עוטה את הסביבה למעט אור פנס מרוחק המאיר ולו במעט את הדף
הלבן. ראשו שעון על שמאלו, מגרד במעט את פדחתו המקריחה ומשחק
בקולמוס בין אצבעות יד ימינו. מדי פעם הוא טובל אותו בקסת
ומזדקף בכסאו כעומד לכתוב משהו אך אחרי כמה שניות של בהיה
מרוכזת ורצינית בדף הוא זורק את הקולמוס על הקיר בזעם, ומטיח
בו קללות נמרצות בשפה זרה, אך לא לו. הוא קם ומסתובב בחדר הלוך
ושוב כאריה בכלובו, מנסה ומנסח, מבעד לחלון אנשים שמחים עוברים
וגם קבצן אחד יושב על המדרכה ממול ופושט ידו לנדבה. הוא מרים
את בקבוק השיכר שעל שולחנו ולוקח ממנו לגימה עמוקה בעודו נועץ
מבטים רציניים בקבצן. לפתע ממהר אל הקולמוס הזרוק וחוזר חזרה
למקומו. 'פנס בודד ספק מאיר / ימי אור ושמחה...'

הוא מסתכל על הדף בשמחה וחוזר אל הקבצן שכבר נעלם לו והלך לחפש
את מזלו במקום אחר או שהלך למצוא מקום לבלות בו את הלילה.
אשתו נוקשת בדלת חלושות אך הוא לא שומע, מנסה למצוא את השורה
הבאה. היא נכנסת לחדר, אשה קטנה ורזה, לבושה בשמלה בלויה,
וילון שיערה השחור מסתיר את פניה הכחושים ששרידי החן שנותרו
בהם רק לעתים מאירים. היא אוחזת בפמוט בו נר בודד וניגשת אליו
לשים על שולחנו.
"הן כבר מאוחר, הנח להבליך ובוא לישון..." היא אומרת בקולה
השקט בעודה מלטפת ומעסה את כתפיו הקמורות.
"צאי מן החדר, אשה," הוא מסנן מבין שפתיו הסדוקות בקולו העמוק
בשקט, "צאי ועזבי אותי לנפשי..."
"הלא תוכל להמשיך מחר..."
"אמרתי לכי, אשה!" הוא צועק בזעם. היא ממהרת החוצה והוא מטיח
אחריה בקבוק יין ריק על הקיר. הוא חוזר חזרה למושבו ומתבונן
בדף המקושקש המואר באור הנר הגווע מפאת חוסר חמצן בחדר. לוקח
עוד לגימה מבקבוק השכר ומניח אותו חזרה ביאוש, מהרהר באשתו
ובמה שאירע לפני רגעים מספר. "כמה זמן עבר...", הוא מחשב בעודו
חוזר על השורות האחרונות בקול. 'ימים של חסד / בם אני הייתי
צעיר / ואת היית יפה...'
הימים ימי חורף. הוא מתכסה במעילו הישן ומשתעל שיעול חנוק
וזקן. הוא מביט במראה על פניו המחורצים ועל שערו המאפיר. עיניו
אדומות משיכר ואולי מחוסר שינה ועורו צהוב. לא נותר לו זמן רב,
זאת הוא יודע, ובעודו כותב למחיתו הוא ממתין לבורא עולם שיקחנו
אליו. "פעם זה לא היה כך," הוא חושב לעצמו וממשש את זיפי זקנו.
הוא מעיף מבט לעבר הנר המפרפר בין אור לחושך ומהרהר בימי הזוהר
כאשר נחשב ליוצר מן המעלה הראשונה ואנשים מכובדים ואנשי רוח
היו מבאי ביתם בכל ימות השבוע. ועתה מה? 'עתה האור הנופל על
האהוב עליי / אינו אלא געגועים לאשה אחרת...'

הוא מביט בנר הממשיך לגווע ולא פעם מעיף מבט לדלת, מקווה שהיא
תחזור כדי שיוכל להתנצל כמו תמיד, אך היא אינה מגיחה בפתח.
יודע הוא שהפעם הגזים אך אין זה מכבודו לגשת אליה ולבוא אתה
בדברים. הוא מסתכל על הדף שמולו ולבו נצבט. הוא מסיר מעליו את
הדף עליו רשם את אותם דברי עבר ומתחתיו מבצבצת תמונת אשתו,
עטורה שמלת פרחים וכובע מהודר, מן הימים בהם היתה גבירה מכובדת
ונאווה. לפתע עולים בו זכרונות ארוכים, תמונות תמונות שזורות
במיני אמרות מפולפלות ומצחיקות שהיו מחליפים ביניהם. הוא מחייך
וכותב, מחייך ורושם כל אשר יוכל לזכור. הנר שלידו כבר כמעט כבה
והוא מיטיב אותו ליד הדף להאיר את כל אשר הוא כותב. דפים דפים
הוא מעביר מבין ידיו חרוזים במיני זכרונות ואירועים שנשכחו
מזמן מלבה ואשר יעידו יותר מכל עד כמה אהבה. לבו נצבט בקרבו
שוב בראותו אותה דרך החלון משוחחת עם חברתה מתחת לאותו פנס
בודד. הוא לוקח אליו חזרה את הדף ומתבונן בו בשנית. 'לזמנים
של עושר ויצירה / בם אני הייתי משורר / ואת היית נהדרת'.

בחדר הקטן האור כבר עלה. יום חדש מאיר בחוץ על אנשים שונים.
היא נכנסת אל חדרו הקטן כדי לברך אותו בברכת בוקר וכדי להזמינו
להסב אתה אל השולחן לקפה טרי כמו פעם. היא נכנסת בשקט שמא ישן
הוא, דפים פזורים בכל עבר. הנר הקטן עודנו מאיר וחזק הוא אורו
מאי פעם. היא ניגשת אליו ובידה הרכה והסדוקה מנערת אותו
בעדינות מקורי חלומותיו אך זה לא נע. היא מלטפת את שערו הקשה
והדליל אך הוא אינו שועה לה. לפתע מבינה היא ומביטה בפניו בצער
וחמלה, אינה אומרת דבר רק אנחת רווחה נפלטת מפיה. היא נושקת
למצחו הקריר ואוספת את ניירותיו כאשר לפתע נחה עינה על פיסת
שיר שכתב, ובראותה את השורה האחרונה, צונחת על ברכיה ומתייפחת
מרה.