נכנסת לתוך לופ מטורף,
שלא יסתיים.
הפה כבר מקיא את המילים,
ללא ידיעה, ללא כוונה מראש.
הקצב כבר קיים בעצמותיי,
הפריטה בגיטרה כבר נמצאת בדמי.
האצבעות מטופפות על השולחן,
הראש מתנועע,
הידיים עפות באוויר בתנועות ענוגות.
העיניים...
העיניים מביעות הכל.
בגלל זה, הדמעות נמצאות בעיניים,
הן רוצות להביע משהו,
להגיד.
העיניים הן הפתח היחידי לנפש.
הנפש מביעה את עצמה בעזרת העיניים.
סתם כך, לפתע,
העיניים מוצפות בהמון דמעות,
דמעות של רגש.
השיר הזה...
השיר הזה!
יש בו משהו מיוחד..
משהו שצובט בלב,
מעין פיספוס.
הרגשה מוזרה.
הקול היחידי בסביבה הוא נשימותי ורעש המקלדת.
וחוץ מזה שקט.
בעצם, גם השיר הזה מתנגן.