איך הגעתי לכאן? שוב. לאותו מקום של חוסר אונים של חולשה
משוועת. של לא לקבל החלטות, של לא להוביל את עצמך, רק לתת לדרך
לטלטל אותך שוב ושוב.
הוא יושב שם בפינה שלו. שותק. בוהה בנקודה שרק הוא יכול לראות,
וגם אם תשב בדיוק באותו המקום באותה התנוחה, היא תישאר נסתרת
מעיניך. הוא לא אומר כלום. התכנסות, שתיקה ושוב התכנסות. מדי
פעם אפשר להבחין ברטט חולף בשפתיו. צריך ממש להתמקד כי זה בא
לרגע ואז חולף. כאילו אמר דבר מה, כאילו רוצה להגיד. שותק.
נפרדתי ממנו עשרות פעמים בלבי. צעקתי וכעסתי על עצמי על הכניעה
הזו. על היכולת שלו להביא אותי למקום שבו הרגשתי כל כך דחויה.
ואני לא משחררת. לא נותנת לפרידה הזו לשקוע בכל איבר ואיבר
בגופי. לא מצליחה לגרום לכדורים הקטנים שמקפצים לי בגוף להבין
שהוא לא מגיע יותר. לא מצליחה להשתלט על השרירים הקטנים בבטן
כך שיתעלמו ולא יתכווצו יותר בכל פעם שהוא חולף או שרק דמיינתי
שהוא חולף ליד הדלת. שיימצא כבר תחליף למגע הממכר הזה שרק
בעזרת מבט מרחוק כבר הופך אותי לשלו.
זה פשוט לא שווה אם הוא לא שלי באמת. בא והולך, הולך ובא. הוא
לא שלי, בקושי הוא של עצמו. אין לי כוחות יותר להתמודד. התחושה
שהוא לא רוצה באמת אוכלת לי חלקים מהגוף, עד שנראה שאולי צורתי
תשתנה ולא אוכל לחזור להיות מה שהייתי. אני איני מוצאת לי מקום
לשום תחושה אחרת מלבד אי חשק נורא שמציף ומביא למחנק. חוסר
מחוסר, כאב מכאב. אבק של תקווה שהתפזר. ריקנות נוראה, בלתי
נסבלת, מורגשת היטב, ממלאת.
קשה לו להיפרד. אז הוא רק שותק. לפעמים פתאום קצת מחבק ונוגע.
מחבק ומלטף. מסיר לרגע שכבות של בדידות ופגיעות שהצטברו מעליי.
לרגע התרפקות, עולה זיק חיוך אמיתי שכל כך רוצה וממהר לשכוח.
לרגע יורדות כל ההגנות, לרגע אני מרגישה בעולם אחר וטוב. זאת
אשליה ידועה, פיכחון שיגיע. באר שממנה אסור לי לשתות.
הוא לבד. בעולם שרק הוא מכיר. בעולם שהוא לא מרשה להיכנס אליו.
כבד וקשה וכואב. אי אפשר לעזור, אי אפשר להקל וכבר אי אפשר רק
להיות. הוא סגר את הדלת ואני צריכה להפסיק להתעקש לפתוח...
חייבת להבין שכאן זה נגמר. הוא קבע את החוקים שאני רק מנסה
להפר, וכאן, במקום הזה, חייבים להתחיל להיגמל כי אין ברירה... |