זה היה בוקר שליו, והכל רק התחיל להתעורר מהתרדמת שהיה שקוע
בה.
הציפורים יצאו, התיישבו על מקום גבוה, והתחילו לצייץ בכל כוחם
כדי לנסות להפר את הדממה המעיקה. האור התחיל להאיר בחשש את
הרחובות הריקים, מסלק מכל הפינות את החושך,
מפחד להרעיש, להעיר מישהו מהתרדמה שלו.
והנה עוברת מכונית, הטרטור שלה מרעיש את הדממה ומסלק אותה
בכוח.
הציפורים נבהלות ומשתתקות, והאור עוצר לרגע ומסתכל באימה על
המכונית שעוברת במהירות
ברחובות המוארים במקצת.
והנה באה הרוח, נושבת בקלילות, ומזרזת את האור לחמם את הארץ
ליום הצפוי.
והרוח מדברת בשמחה עם האור והחושך, ומשתובבת בסביבה.
וגם בני האדם יוצאים לרחוב, ממהרים למקומות שונים, כשהם עוד
חצי ישנים.
הרוח מנסה לדבר איתם, אך הם לא מקשיבים וממשיכים ללכת במהירות
לכל הכיוונים,
והרוח נכנעת וחוזרת לדבר עם האור והרוח, מביטה בכעס בבני האדם
אך ממשיכה להסתובב
בשובבות ובעקשנות בסביבה.
החתולים יוצאים, ומתיישבים כשמבטיהם על הציפורים שממשיכות
לצייץ בקול.
החתולים לא זזים, רק ממצמצים, כמו פסלים של אלים עתיקים.
שקטים, יהירים ונעלים.
ואני מביטה מלמעלה, כמו על בועת מים קטנה,
כמו מבעד לצעיף שקוף למחצה.
הכל מטושטש אך רואים את כל הפרטים של החיים הארוכים.
חיים שדברים מעטים מרעידים אותם ומפרים את שלוותם התמידית,
אך כשהם מפריעים, הם כמו ברק באמצע יום בהיר, בלי עננים, כמו
רעם באמצע החלל,
משנים את צורת הבועה לתמיד.