ומה זה שקובר אותי ככה..?
ומי זה שמפזר עלי עפר בהינף יד?
והאם כל זה היה קורה אם היית איתי?
ומה היית עושה אם כן?
ולמה אני מדברת אליך בכלל כשהרגתי אותך בדמיוני?
אולי בעצם בגלל שאתה עדיין חי
וזו רק אני שגזרתי עלייך גזר דין מות בליבי המדמם
ואולי זה בגלל שנטעתי אותך עמוק מידי אצלי בלב עד שאילנים
קטנים מלבלבים בו מזרעייך, אילני תקווה שמושקים מדמעותיי
המלוחות שבוכות עליי-
על הכאב שבליבי, שהוא כלל לא לך.

ואולי אני בכלל הקברן
והאלונקה,
התכריכים
ואם כן- זה עוד יותר קשה
אם כן מדוע? מדוע אני עושה את זה לעצמי?
האם אני לא אוהבת את עצמי מספיק?
ומענישה את עצמי בכל הדרכים הללו
ומביאה על עצמי חורבן
והכל במודע, ולא בטעות...

ואני גם קהל שבוכה בשחורים וקורע קרעים במחלצותיו
שבוכה את הניצנים שלא פרחו והתפתחו בי
את האהבות שלא אהבתי
את ההצלחות שלא הצלחתי
את החלומות שלא הגשמתי...
ואת הפחדים לברוא ולקיים אחרים חדשים.
אותו הקהל שמהדק את האדמה בדמעותיו הרטובות,
שהופך אותה בוצית יותר וטובענית יותר שקשה להיחלץ ממנה...

אך כמו כל קהל קובר שלא מעכל את כובד הגזרה,
אני קהל עם תקוות, שיהיה בסדר...
אך מתקשה להאמין...
מתקשה לחיות בעצמו...

שחוזר יום יום לבקר את החלקה,
שמנסה להצמיח פרחים מסביב...
אבל מרגיש שבפנים כבר הריקבון  עמוק
שמנסה לדבר אל האהוב שנמצא בעולם אחר
מנסה להעיר אותו ולהניא אותו לחזור
אבל האהוב קבור תחת יגון, ועצב, לא מובנים... תלוליות אבק
המורכבות מהמון זרדים, אבנים, סלעים... הדוקים, על הלב.