כל כך רוצה...
רוצה להיות כמו פעם, כמו תמיד. חזקה ואיתנה, ולא רק כלפי חוץ.
לא להישבר עם כל משב רוח, להפסיק ליפול, להפסיק להתנפץ
לרסיסים. כמו אז, כמו תמיד...
כל כך נמאס להיות חלשה, כל כך מתגעגעת לימים אחרים, לימים
שעברו משום מה, לימים שנגמרו מזמן. אחרי כל נפילה כבר אין את
הכוח הזה שמושך אותי למעלה, אין כוח לקום יותר, אין כוח
להמשיך... האמת, גם אין סיבה.
הכל כבר לא כמו שהיה. השתניתי, ודווקא לצד הרע. לצד שכל כך לא
רציתי להיות. כל כך שונאת להיות מה שאני, איך שאני עכשיו. כל
כך נשית, פוסי... אולי אפילו פוסי מדי. ואז, כשאני יושבת בפינת
הדירה החשוכה ביותר, עם עיניים אדומות ועייפות מדמעות, נזכרת
בימים שהייתי חזקה. באותם ימים שהיה כל כך קשה לשבור אותי.
כמעט איש לא הצליח לשבור אותי אז, אולי בעצם איש אפילו לא
ניסה...
זה היה מזמן, כך נראה, למרות שבעצם רק לפני שנתיים. עצוב כל כך
להביט לאחור ולראות שזה מה שנשאר ממני היום. היום, כל אחד עובר
לידי ואני כבר על הרצפה. משב הרוח הקליל ביותר מעיף אותי ומנפץ
אותי כל כך חזק. היום, כבר לא רואה מוצא כשאני שבורה. כבר אין
לי בשביל מה לקום. אין בשביל מה להתאמץ יותר. ואולי...
אולי הייתי נשארת כך. חזקה ואיתנה. זה לא שלא נשברתי בעבר. אבל
בעבר, איש לא ראה את הדמעות שלי. איש לא ידע שאני שבורה. זה
היה חיוך נצחי, למרות שהוא היה מזויף. החיוך הזה, שמאחוריו
הסתתרו הרסיסים. אבל אף אחד לא ראה את הרסיסים. אף אחד לא ידע
עליהם! והיום? היום לראות אותי שבורה זה כבר שגרה. אנשים נפתחו
אליי, וגרמו לי לחשוב שלבכות זה בסדר, זה מותר. הקשבתי להם,
וטעיתי...
המאמן שלי אמר לי פעם "אסור להראות שכואב לך, האויב שלך לא
צריך לראות שאת סובלת!" חייתי כך, על פי עיקרון זה, שנים רבות,
והיה לי טוב. היה לי טוב כל כך. איש לא ידע אף פעם שרע לי,
שכואב לי. איש לא ראה אותי בוכה, אפילו לא אמא. למרות שאמא
ידעה מתי אני בוכה. תמיד הייתי מסתגרת באמבטיה או יוצאת לרוץ.
אבל איש לא ראה את הדמעות האלה. דמעות של כאב בעיניים שלי.
עיניים שנהיות אדומות, ומתנפחות מרוב דמעות, מרוב כאב שיוצא לו
לאט לאט ובשקט.
נפלתי בפח של האנשים החלשים. אלה שלימדו אותי לבכות. אנשים
שכאבם שלהם אינו מספיק להם והם רוצים את הניחומים של הסובבים.
אך גם אין די בזה. הם רוצים לראות את סבל העולם, הם רוצים
לראות אנשים בוכים. הם לימדו אותי לבכות. אמרו לי שזה בסדר,
שאני לא חייבת להחביא את הכאב שלי בפנים. שגם לי יש זכות
להוציא אותו החוצה.
נפלתי. בפעם הראשונה נפלתי, ובכיתי, וכבר לא היה לי אכפת מי
רואה אותי, ואיפה אני נמצאת. התיישבתי באמצע הרחוב ופשוט בכיתי
את נשמתי. כל הכאב ששמרתי בפנים. כל השנים האלה שלבשתי את
המסכה. הכל יצא, אבל הכאב לא עבר, ולא הפסיק. מאותו רגע רק
נהייתי חשופה יותר. דבר שגרם לי להישבר עוד פעמים רבות.
והיום, אני מסתכלת על הטעות שעשיתי, ולפעמים מחפשת את המסכה
שלי. רוצה להסתתר. מנסה לא להתקרב לאנשים. נשארתי לבד, אבל זה
לא מונע ממני להתנפץ כל פעם לרסיסים, כאילו הייתה זאת הפעם
הראשונה.
רוצה לחזור לאחור, למנוע את הטעות, לחדש את המסכה שלי, לרענן
את צבעיה. להרחיב את החיוך המזויף הזה, ושאיש לא ידע. אף פעם
לא ידע. להיות כמו פעם, כמו חדשה (לפחות מבחוץ)...