אולי אם אני אבדוק איימייל, מישהו ישלח לי משהו מעודד ואני לא
אנסה למלא את החור הזה בבטן בעשן של סיגריות.
אולי אם אני אבהה בפלאפון הוא סוף סוף יצלצל והוא יגיד לי רק
דברים שאני רוצה לשמוע.
ואם אני אפתח את האיי סיי קיו, החברים שלי יהיו מחוברים? יהיה
לי עם מי לדבר? מישהו מהם יתחיל בכלל לדבר איתי? ונגיד שכן, הם
בטח יספרו לי סיפורי אלף לילה ולילה על הצרות הבלתי נגמרות של
החיים שלהם, ואני אקשיב, והנהן ואתן עצה. מידי פעם אזרוק איזה
תלונה מלומדת על גברים, או נשים או יחסים בין אישים בכלליות.
אולי מישהו יתקשר וישאל מה שלומי, וכשאני אגיד בסדר לא יעזוב
את זה וימשיך לדבר על שום דבר במשך שעתיים.
אולי אני אגואיסטית כי נמאס לי לשמוע, ונמאס לתת עצות ונמאס לי
שהטלפון שלי מצלצל רק שצריכים ממני משו.
ואם אין לי כוח לעולם היום זה בסדר? מבחינתו זה בסדר, כי הוא
לא יתקשר וישאל למה, ולא יקפוץ לביקור, ובסוף שאני ארים את
עצמי לבד בלי שום עזרה הוא יתעורר, ויתקשר אלי ואני אפתח תלות
שוב. ואני לא אגיד מילה, על איך כאב לי בבוקר ועל איך שהוא לא
עשה שום דבר ואפילו לא ידע. ואני לא אצעק אני רק אגיד לו באוזן
מילים יפות ואקווה שהוא לא ילך ממני סתם ככה שוב. ועוד חתיכה
מהאופי שלי תיפול ישר לידיים שלו וכמו תמיד משם תדלג לפח.
והוא יעזוב שוב, ואני אבנה את עצמי מחדש, והוא יחזור שוב ואני
אתפרק וזה לא הסקס, וזה גם לא הציפורנים שלו, בהחלט לא האופי
שמשאיר אותי לידו. זה הפחד להיות לבד. כי כשאני ישנה לבד, אני
לא ישנה, וכשאני אוכלת לבד, אני אוכלת יותר, וכשאני מתלבשת
לבד, אני לא מתלבשת בשביל אף אחד. אני שוכבת במיטה עם שמלת נשף
ומחכה שאיזה אביר יבוא ויציל אותי מתוך המעגל הזה שלנו שלא
נגמר.
אבל עד שהוא יבוא,
אני אבהה בפלאפון. |