כשיצאנו מהמים, אורית ואני החלטנו ללכת לדוכן של הפלאפל שנמצא
על הטיילת שעל שפת הים. שמנו כפכפים ואורית שמה משקפי שמש לאחר
שנגבה את עצמה, אני שמתי כסף בכיס הקטן של הבגד ים  והתחלנו
לדשדש בחול לעבר הדוכן. היה תור של כמה אנשים אבל לנו לא היה
אכפת. אני עמדתי מאחוריה וחיבקתי אותה והיא שמה את הידיים שלה
על שלי ובעדינות לטפה את פרקי כפות ידי. נתתי לה נשיקה קטנה
בשיער ומייד התמלא פי בטעם מלוח מהמים של הים. שאלתי אותה אם
היא רוצה פלאפל והיא אמרה לי שהיא רק רוצה לשתות טרופית.
הסתכלתי עליה מאחורה, היא הייתה כל כך יפה, שיער שחור מעט גלי
שעכשיו היה חלק לגמרי מפני שהיה רטוב, פנים שהיו ילדותיות
וסקסיות בעת ובעונה אחת, גוף מדהים, לא אנורקסי כמו של כל
הדוגמניות אלא סקסי בטירוף, ומה שהכי אהבתי בה היה החיוך שלה,
היא יכלה להשיג כל דבר שרצתה בחיים אם רק הסכימה לחייך, אני
מאמין שהיה לחיוך הזה כוח מאגי. הילד שלפנינו קנה ארטיק מטרה
וניסה לצאת מבין כל האנשים שעוד עמדו בתור החוצה בלי שייפול לו
הארטיק מהיד. כשהילד הצליח להיחלץ מהתור התחילה אורית להתקדם
אל עבר הדוכן, אני שחררתי את אחיזתי ועמדתי לידה בדוכן. המוכר
לקח כסף משני נערים שעמדו לידינו ושם את המנות פלאפל שלהם על
המתקן הגלי הזה שיש תמיד בדוכנים האלה. מייד אמרתי למוכר, מנה
פלאפל עם טחינה ובלי חריף ולפני שהספקתי להגות את ה ף של
ה"חריף" ניקטעתי בגסות ע"י הבחור שעמד ליידי, הוא אמר "הלוא,
יש פה תור, מה אתה עיוור?" אני עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי
אותו והמשכתי לדבר אל המוכר "ותביא גם טרופית ופחית קולה".
הסתבר שהבחור שליידי היה הרבה יותר אסרטיבי ממה שחשבתי שהוא
והוא אמר "בונ'א בן אדם, מה, אתה לא מבין עברית, אני פה לפניך,
עכשיו סע מפה לפני שאני נדלק עליך". באותו רגע התחלתי להרגיש
את ההרגשה שמרגישים כששוטר עוצר אותך בצד ואתה יודע שנסעת 130
איפה שמותר 90. אבל בגלל שאני תמיד הייתי אחד כזה שמאמין בכבוד
האדם ולא מאמין באלימות מכל סוג שהוא אמרתי לו "תראה, אני לא
מחפש צרות אבל באמת הייתי פה לפניך, אם זה כל כך חשוב לך אז
תהיה לפני, לא אכפת לי". ראיתי שאורית מתחילה להילחץ בצד ושבלי
לשים לב היא תפסה לי את היד והתחילה למשוך אותי לאחור בעדינות.
כנראה שהבחור שעמד ליידי לא האמין כמוני בכבוד האדם וגם סבר
שהוא היה לפני מפני שהוא נראה ממש נסער, הוא אמר לי "תקשיב לי
ותקשיב לי טוב יא חתיכת אפס, לא היית פה לפני ואתה לא מוותר לי
על כלום, עכשיו נדלקתי ואתה לא תקנה פה כלום, איך שאתה עכשיו,
תסתובב וסע מפה לפני שאני מתהפך עליך. בשלב זה התנהל במוחי
מאבק שהוא מהקשים ביותר שיכולים להיות במוחו של גבר לא כל כך
אלים המאמין באמנות ובכבוד האדם אך האגו הילדותי שלו נמחץ לצד.
מחד גיסא יכלתי להקשיב לאורית שהפצירה בי לבוא אתה ואמרה
"יובל, אני כבר לא ממש צמאה, בוא... בוא נלך... ומאידך גיסא
יכלתי להקשיב לקול החייתי בגופי, ליצר שגרם למוח שלי להזרים
כמויות עצבניות של אדרנלין לדם, ליצר שהפך את כולי לחד יותר
ודרוך מוכן לקרב. אמנם עברו רק כמה שניות אך בתוכי התנהל המאבק
האימתני במשך זמן שנראה ארוך הרבה יותר. ידעתי שאם אדבר למחרחר
הריב שעומד לצידי בהגיון הוא רק ישתמש בזה כדלק להרגיז אותו
עוד יותר ושרק אם אשפיל את עצמי עד עפר ואסתובב ואלך משם אז
אוכל לחלץ את עצמי מקרב שנראה לי ברברי ולא הולם. רציתי שיהיה
לי הכוח לעזוב מפני שתוך כדי חילופי הדברים הספקתי גם לבחון את
הבחור ואפשר לומר שהוא לא היה בחור קטן אבל גם לא יותר מדי
גדול, מעט יותר נמוך ממני, מבנה גוף דומה, שיער שחור פחם, שיער
עבות ומתולתל על חזהו החשוף ומבט רצחני בעיניים. בתגובה לדבריו
הנוקבים אמרתי "אתה רואה שאני לא רוצה לריב אתך, תקנה את
הפלאפל שלך, אתה ניצחת בסדר? אתה היית כאן לפני בתור ואני סתם
עקפתי אותך". לצערי הדברים הכעיסו אותו עוד יותר, הוא פנה אלי
בחדות, תפס לי את העורף, העביר את גב כף ידו השניה על לחיי
השמאלית ואמר לי "דווקא חבל לי לקלקל כאלה פנים יפות". למרות
שזו הייתה הקלישאה הכי שחוקה שאני מכיר נמלאתי חרדה. כל אותו
זמן המוח שלי המשיך לפמפם כמויות של אדרנלין לגוף שלי והבנתי
שאין מנוס, אין מוצא, זה הולך לקרות וזה לא יהיה נעים.

טבעת של אנשים שהייתה מורכבת בעיקר מהתור של הפלאפל הלכה
והתעצמה מסביבנו כשעוברי אורח סקרנים באו לראות מה קורה. אני
ניסיתי להשתחרר מאחיזתו של חמום המוח שאחז בי ע"י כך שדחפתי
אותו. זה היה מוזר לגעת לו בחזה השעיר שלו, זה הזכיר לי משום
מה כשהייתי קטן והלכתי עם אבא שלי לים הוא תמיד הרים אותי על
הידיים ואני הייתי שם את ראשי על חזהו בהתרפקות. "הפלאש בק"
נקטע בחדות ע"י כאפה מצלצלת שחטפתי בפני. קשה לתאר את ההרגשה
אבל אם אני ממש אתאמץ אז אפשר לומר שזה קוקטיל של השפלה, עקצוץ
מעצבן בלחי, טשטוש קל וזעם שמרגישים בעיקר בילדות. הרגשתי
שמתחילות לרדת לי דמעות כי כנראה הוא פגע לי גם באף או שכנראה
הייתי יותר מדי עדין. אני לא יודע מאיפה זה הגיע לי אך לפתע
שחררתי צרחה של לוחם סומו שמסתער על יריבו והסתערתי בעצמי עם
אגרופים שלוחים קדימה על היריב שלי, תוך כדי ההסתערות הצלחתי
לפגוע לו באוזן מה שגרם לו לשחרר צרחה גסה ולאחוז באזנו. הוא
הסתכל על כף ידו בזעם כשראה את דמו שלו שניגר מאזנו, ניצלתי את
הרגע וניסיתי לפגוע בו באזור הבטן, שלחתי את רגלי קדימה במין
תנועה שהייתה אמורה להיות בעיטה אך נראתה כמו צעד בלט מגושם אך
למרבה הפלא זה עבד, פגעתי בו בדיוק בבטן התחתונה, איפה שהכי
כואב, הוא התקפל וכרע על ברכיו. ניצלתי את ההזדמנות לחפש את
אורית וראיתי אותה עומדת בתוך טבעת האנשים שבינתיים גדלה
לממדים מפתיעים. ראיתי דמעות זולגות מעיניה אך כנראה לאור
הצלחתי המפתיעה בקרב היא נראתה מלאת צפייה ומתח. לפתע ראיתי
בעיניה משהו שונה, ברגע שהבנתי שזו אימה הרגשתי מכה אדירה
בראשי. הרגשתי את עצמי עף אחורה ולצד באופן שנראה לי כמו הילוך
איטי ביותר, כמו בסרטים, זה היה ריחוף שמנקודת המבט שלי נמשך
בערך חמש שניות ואז נחתי על הקרקע בחבטה שהייתה יותר רכה ממה
שציפיתי, כנראה שהייתי מפוצץ באדרנלין עד כדי כך שחבטה עלובה
על הקרקע לא יכלה להשפיע עלי. חשבתי שאני מאבד את ההכרה אבל
לאחר כמה שניות הצלחתי להתחיל לשמוע קריאות פליאה מהקהל שאספנו
לנו, ואז ראיתי כוכבים. בכל הפעמים כשהזאב ניסה לתפוש את ה
road runner ונתקע בסלע או שנפלה לו משקולת על הראש היו לו
כוכבים מסתובבים סביב ראשו אבל תמיד הנחתי שאין ממש דבר כזה
ושזה רק ביטוי... התבדיתי. לא ממש ראיתי כוכבים משוננים כאלה
אבל ראיתי נקודות זוהרות שנעו בתוך שדה הראיה שלי מצד לצד.
המחזה נמשך כמה שניות ואז ראיתי את הבחור עומד מעלי מתנשף, דם
שניגר מאזנו זלג אט אט לכתפו ולחזהו, ניסיתי לקום אבל לא
הצלחתי, אורית נכנסה לשדה הראיה שלי מצד ימין, היא הסתכלה עלי
בחרדה ובכתה, ראיתי את הבחור מתחיל להתקרב אלי ואת החברים שלו
מחזיקים אותו, מתלכלכים מהדם שלו.

התעוררתי באותו מקום כשראיתי בחור מזוקן רוכן מעלי, הייתה לו
חולצה עם מגן דוד עליה ושמעתי אותו שואל אותי אם אני יודע איך
קוראים לי. לשניה נחרדתי כי לא ידעתי בדיוק מי אני ומה אני
עושה שם אך אט אט הכל חזר אלי, התור לפלאפל, הסטירה, התעופה,
אורית. "אורית" קראתי, איפה אורית. "מי זה אורית" אמר החובש
ולא יכלתי שלא להבחין במבטא רוסי כבד בדיבורו. "חברה שלי
אורית, איפה היא" שאלתי. "אני כאן חמוד" שמעתי את קולה. הסטתי
את ראשי לכוון הקול, הרגשתי כאב עז בצווארי אך לא היה לי אכפת,
ראיתי אותה, עדיין עם דמעות זולגות מעיניה אך ראיתי גם הקלה על
פניה. "אל תזוז" פקד עלי החובש במבטאו הרוסי, "אתה יודע איך
קוראים לך?" הוא שאל. "יובל" עניתי, "משהו נשבר" שאלתי? "לא"
הוא ענה "אבל אל תזוז, אמבולנס בדרך, רופא צריך בודק אותך שהכל
בסדר".  הייתי מטושטש מדי ולא ממש רציתי לשוחח עם החובש של
הים,  הסתכלתי על אורית ואמרתי לה "אני אוהב אותך", היא חיכה
את החיוך הכי מקסים שראיתי בחיים שלי, היא אמרה לי "אני אוהבת
אותך חמוד שלי" והתקרבה לנשק אותי. אני לא זוכר נשיקה יותר
כואבת מהנשיקה הזו. כששפתיה נגעו בלחיי הרגשתי גלים של כאב
ממלאים אותי. היא הניחה בעדינות את ראשה על בטני. הרגשתי את
הרטיבות של הדמעות שלה עלי.
לפתע שמעתי את הסירנה של האמבולנס הולכת ומתעצמת ואורית ליטפה
את פרקי כפות ידי בעדינות.