עצרתי.
אך החשכה מנעה ממני להתבונן.
אז המשכתי,
לנווט את צעדי,
בין הטיפות.
בתחושת ריקנות,
גדולה.
גדולה מאוד.
משווע לדמעות שיבואו,
וישטפו את כל הריקנות הזו,
שימוססו,
את כתמי השנאה. שימחו,
את הנבערות.
עומד בבגדים בלואים,
מטולאים,
על הדרך הלא ברורה,
והצל,
והצל גדול.
עצרתי.
כי רציתי את אשר איבדתי.
המשכתי,
כי לא עלה בידי למצוא.
סוחרי זוהמה ממוסגרים,
במסך קטן,
המשקף את המציאות,
מאחורי שכבות איפור כבדות.
לו רק יכולתי להצמיח כנפיים,
ולהפוך לציפור.
להתנתק מכבליה -
החונקים, המוחקים של המציאות.
ולעוף,
ולעוף מעל הזוהמה,
ולעוף כמה שיותר רחוק.
אך אני -
אף פעם לא הייתי ציפור.
תמיד הייתי,
תמיד אהייה - חיטה,
חיטה כפופה ברוח.
הברזל הפך לזכוכית,
ןהמילה היא שתנפץ ותשבור.
ואתה,
ואתה לא תהייה עוד ברזל,
ולא תהייה עוד זכוכית,
וניצוץ התקוה -
גם הוא.
ואז תניף דגלים.
דגלי כניעה לבנים,מזוהמים.
והזוהמה עודנה נסחרת.
אז עצרתי.
כי רציתי את אשר איבדתי.
המשכתי,
כי לא עלה בידי למצוא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.