מה אני אגיד לכם, באמת שלא התכוונתי.
אתם לא תאמינו לי ותגידו שאני סוטה ומגעיל, אבל באמת שלא
התכוונתי.
הסקרנות שלי אחזה בי כמו דיבוק. אני אשם אני יודע. עם קצת
אמונה לא הייתי עושה את זה, אבל האמונה חלשה בימים אלו ידידי.
הייתי בכותל, וכן אני אשם. הוצאתי פתקים.
אנשים מסכנים, כל כך רציתי לעזור להם.
קראתי על ילד לא יותר מ-12, זיהיתי לפי הכתב המסורבל וטעויות
הכתיב.
הוא כתב שהוא רוצה שאבא יפסיק להיכנס אליו בלילות כי זה כואב
לו.
בקיר הקודש, ילדים קטנים צריכים לבקש מהוד רוממתו דברים כאלה.
תארו לעצמכם.
התחלתי לדמיין מה הייתי עושה אם היה לי איזה קצה חוט שיוביל
אותי אליו.
הייתי מעלה את האבא השטני שלו על מזבח ומקריב אותו לאלוהים
שיצר אותו.
זה קשה רבותיי, זה קשה לקרוא איך אישה מתחננת מאלוהים שלא
ישדכו לה את טוביה, כי היא ראתה אותו מוכר סמים לילדה בת 16.
זה קשה לקרוא איך ילד מבקש שאמו לא תמות מסרטן.
אני אשם. לא הייתי צריך לקרוא את כל הפתקים האלה.
בפתק אחד רשמה ילדה קטנה שהיא מבקשת שאבא יפסיק לשתות את
המשקאות המסריחים האלה, כי כל פעם שהוא שותה, הוא מרביץ לאמא
ואחר-כך הוא נותן לה לשתות מרכך כביסה. "אלוהים, אני לא רוצה
לשתות מרכך כביסה זה לא טעים".
תשמעו, הייתי חייב לצטט, איזה ילדה מסכנה. אני כל כך שונא את
האנשים האלה.
בדיוק כשבאתי לזרוק את הפתק, הבחנתי שהילדה האומללה הזאת רשמה
את השם הפרטי שלה באות ואחריו את שם המשפחה המלא שלה, ואפילו
איפה היא גרה!
ל.שמואלוביץ' מרמת השרון.
אני אשם. כעת המצפון התחיל לגבור על הסקרנות.
אני אשם. אני אשם.
לא הייתי צריך להתערב בזה.
חזרתי הביתה, ולא יכולתי להירגע. לא יכולתי להירדם."אלוהים,
אני לא רוצה לשתות מרכך כביסה, זה לא טעים" זה הדהד לי במוח
וזה לא רצה לצאת.
יצאתי החוצה לשאוף אוויר, וזה ממשיך וממשיך, תשמעו זה ממש
מטריף לכם את המוח.
אני אשם.
רק אני אשם.
לא הייתי צריך לפתוח את ספר הטלפונים של רמת-השרון ולגלות שיש
רק משפחה אחת בשם שמואלוביץ'.
התנעתי את האוטו ונסעתי לשם. אני אשם.
נסעתי לאט ועברתי ליד הבית. השעה לא הייתה עד כדי כך מאוחרת.
ראיתי אותו, את השטן המהלך הזה. התריסים היו פתוחים, וצעקות.
הצעקות האלו לא יצאו לי מהראש.
די! די! לא! לא!, ורעש ההצלפה מחגורת העור המהודרת שלו, ושוב
אי! אי! די! זה כואב, תפסיק. והילדה צועקת. הילדה התמימה
והקטנה שרשמה את הפתק. היא צועקת.
כאילו ברמקול ימין אני שומע את האישה צועקת והבעל מכה, וברמקול
שמאל אני שומע את הילדה.
והשכנים, כאילו כלום לא קורה. הנבלות האלה יכלו לפחות להזיז את
התחת השמן שלהם ולהתקשר למשטרה. איך הם יכולים???
אני אשם. אני אשם.
לא הייתי צריך לחזור הביתה ולקחת את הרובה של אחי. הוא בצבא
אתם יודעים, קרבי.
הוא לימד אותי פעם איך להשתמש בו, אתם יודעים, למקרה שמישהו
יכנס הביתה בלילה והוא יהיה עם החברים שלו בבר, אני ארה בגנב.
לקחתי לו את המחסנית. הוא מחביא אותה תמיד מתחת למיטה.
נסעתי חזרה, ובתוכי הייתי בטוח שהצעקות הפסיקו. כבר עברה שעה
מאז שהייתי שם.
אני אשם. אני אשם
לא הייתי צריך לדבר איתה. הילדה הקטנה, נו אתם זוכרים. זאת
שכתבה את הפתק.
היא ישבה על ספסל מתחת לבית ובכתה.
יצאתי מהאוטו ושאלתי אותה "ילדה הכל בסדר?"
"אני לא אמורה לדבר עם זרים".
הייתם מאמינים?
ילדה שעברה ועוברת כל כך הרבה, יודעת לא לדבר עם זרים!
אני אשם. אני אשם.
לא הייתי צריך להישבות ממנה. אם הייתי החלטי לאיים בלבד, עכשיו
כבר החלטתי להרוג אותו. תשמעו, ממזמן לא הייתי בטירוף כזה.
ושוב התחילו הצעקות. דברים נופלים מתנפצים, והילדה פורצת בבכי
שחדר לכל עצב, לכל וריד, לכל איבר, לכל פינה בגוף שלי. זהו! לא
יכולתי כבר.
אני אשם. אני אשם.
לא הייתי צריך לעלות לשם.
פרצתי את הדלת, והנה השטן הזה עומד לו עם חגורה בידו ומצליף
וצועק :  "זונה! זונה! אמרתי לך לא להתערב בעניינים שלי! מי את
שתזרקי לי את הוויסקי! זונה! אני אלמד אותך לקח!"
האישה היתה חבולה כולה. ובוכה. הרחתי את המרכך כביסה וחשבתי,
איך ריח כל כך טוב יכול להביא לי בחילה?
היא הבחינה בי, ועיניה צעקו "תעזור לי תעזור לי"
אני אשם אני אשם.
יכולתי לסוג באותו רגע.
צעקתי עליו שיפסיק, וכיוונתי אליו את הרובה.
לפני שהספקתי לירות, הוא ירה בי. תוך כדי נפילתי ארצה החזרתי
לו ירייה.
עכשיו אני מדבר אתכם מגן-העדן. שמעתי שהשטן הזה התחבר עם
לוציפר והם מעבירים צחוקים כל הלילה.
אני אשם. אני אשם.
לא הייתי צריך להוציא פתקים מהכותל.