[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גלב פרוסקורנין
/
צו שחרור

הוא עמד בתחנת האוטובוס, ליד היציאה מהעיר. חייל רגיל כמו רבים
אחרים, מאות ואלפים כמוהו חלפו על פניו, מבטם מושפל, סיגריה
בפה, מחזיקים רובה משופשף שמשמיע רעש מתכתי כאשר נוגע בקיטבג
ירוק משופשף לא פחות. בעין מאומנת ניתן לאמוד כי הרובה נמצא
בשימוש מזה זמן רב, הנה מבעד לשפצור מבצבצת ידית שהזמן והאחיזה
המתמדת שפשפו והבריקו אותה. הם רצו עם חיוך מאושר לאוטובוס
שעומד לנסוע, עם אותו חיוך זרקו את מטלטליהם לתא המטען, המריאו
אל תוך האוטובוס ונפלו על המושבים, נשענים לאחור. חייל רגיל,
בעיר שתמיד ממהרת לאנשהו. רק במקום מדים - ג'ינס רגיל,
חולצת-טי ומעיל אופנוענים ישן מעור. בבחינה מקרוב ניתן להבחין
על השרוול בשרידים דהויים של פאצ'ים: "Iron Maiden", ''Ac/Dc''
ודגל מפסופס ומכוכב עם ראש של נשר.כל מה שיכל להסגיר את היותו
חייל הוא נעליים גבוהות שחורות ישנות,אשר חרתומיהם המשופשפות
והבלויות,שיכלו לקבל מראה כזה רק בצבא,בצבצו מתחת לשולי
הג'ינס, וכן "תגית כלב" עמומה - דיסקית אישית עם שם ומספר
אישי, אשר היתה ענודה על הצוואר מעל החולצה.



סרגיי הסתובב בפתאומיות כי משהו לפתע נגע בכתפו. סמל אקראי
הביט בו בחיוך רחב. - "מזל טוב, אחי!" - סרגיי בהה בו כלא
מבין. הסמל הנהנן לכיוון פיסת הנייר הכחולה שבצבצה מכיס מעילו
של סרגיי. - "שלוש שנים חיכית לזה, אה? שחרור שמח לך, אחי!".

סרגיי נתן לו חיוך עקום והשיב בלחש,כאילו מלמל לעצמו. -
"תודה". - "מה נסגר אתך? אתה נראה כאילו אתה לא שמח... כאילו
אתה בלוויה או משהו!" - הסמל הרים גבה בהתפלאות. - "תשמח, אל
תהיה מוזר! אני מבין, שלוש שנים וככה פתאום... אבל עדיין!
שחרור רבאק! וואלה הלוואי אני הייתי משתחרר עכשיו... נשאר לי 5
חודשים לטחון, סופר ימים, לא יכול לחכות כבר שייגמר!ברגע שאני
יוצא מהבקו"ם, אני ישר טס לאמסטרדם - וואלה איזה הבחורות
כוסיות יש שם! גם הגראס חוקי... הולך להתפרק עד הסוף שם, לנקות
ת'ראש אחרי שלוש שנים. טוב, יאללה, האוטובוס שלי כבר נוסע עוד
שניה. בהצלחה לך,אזרח!". הסמל תפס את התיק שלו ורץ אל האוטובוס
שזה עתה הגיע לתחנה.

"אזרח". המילה הזו... "אזרח". עד כמה הרבה ובו בזמן כלום יש
בתואר הזה, "הדרגה" הזו. הוא חלם על התואר הזה שנתיים. השנתיים
הראשונות. כיצד כאשר הוא ישתחרר, הוא ילך לסיים את הלימודים,
ייגש לכל אותן בחינות שדפק מרוב טיפשותו בתיכון, כיצד אחרי
הלימודים הוא ימצא עבודה בסוכנות פרסום, יעסוק בגרפיקה
ממוחשבת. עד אותו יום, כאשר הוא היה בחופשה והתפוצץ מולו
אוטובוס. אוטובוס אשר באירוניה גורלית היה מלא בילדים שחזרו
מבית הספר אל ביתם. הוא זכר את הכל לפרטי פרטים - התת-מודע שלו
פשוט לא יכל להתמודד עם עומס היתר העצום, ולא חסם דבר, כפי שזה
קורה ב-90% מהמקרים אצל רוב האנשים במצב דומה שנשארים אחר-כך
עם טראומות פסיכולוגיות ברמות קושי שונות.

הוא זכר איך בין רגע נעלמו כל המחשבות, הכל הפך לחד וברור,
כאילו משהו הציג על מסך שהיה קודם מלא בכל מיני תמונות ושאר
שטויות שמחות תכנית פעולה ברורה, מה איך ומתי לעשות. הוא זכר
כיצד הוא ועוד ארבעה חיילים זינקו אל האוטובוס, כיצד התחילו
להוציא החוצה אנשים לפי העקרון "גוף שלם-שורד פוטנציאלי". הוא
זכר שחזר למציאות מאותו מצב אוטומטי כאשר הופיעו לפניו פנין
המזוקנות של איש דתי,מתנדב "זק"א" מאלו שעוסקים במתים ובשארי
גופות בזירות של פיגועים, אשר קיבל לידיו ילדה שסרגיי הוציא
מהאוטובוס. כעבור מספר רגעים, הוא לקח את סרגיי הצידה, הביט לו
בעיניים והושיט לו בקבוק מים. סרגיי ניסה להתנגד - "אני בסדר,
אני לא פצוע, זקוקים לעזרה שלך שם", ואילו הוא כיסה את ידו של
סרגיי בשלו ואמר: "עזרתי נחוצה כאן". עמד כך מספר שניות מבלי
להזיז את היד, חייך עם פינות הפה ואמר,כאילו קורא מחשבות: "לא
צריך, חייל. אל תחשוב. הכל יהיה טוב". והלך, התערבב במערבולת
האנשים.

ועוד לנצח נחקק במוחו של סרגיי הריח... ריח המוות של אנשים
חפים מפשע שנשרפו חיים. ריח של נואשות חסרת מוצא.



אחרי זה משהו נשבר בו. נשבר והתאחה חזרה, אבל כבר אחרת, לכיוון
אחר לחלוטין. הוא לא יכל יותר לשבת עם החברים הישנים שלו,בעודו
רואה את ההשתכרות המיותרת ומקשיב לשיחות הריקות שלהם.הוא כבר
לא חשב על העתיד שלו כפי שראה אותו בעבר. הוא ראה את עצמו רק
בצבא. רק אתמול הוא חלם על השחרור והיום הוא פוחד מהיום הזה,
מנסה להבריח מחשבות שכאלה. הוא אפילו התחיל בכל ההליכים
הדרושים להעברתו מיחידה עורפית לקרבית.אינסוף בקשות נתקלו בכל
שלב בביורוקרטיה,הוא נתקל בכל מקום במבטים מתפלאים ולפעמים
מלגלגים של פקידים,אשר לא הבינו את נחישותו,נסיעות למטה הכללי
והשלישות הראשית ובסופו של דבר ראיון עם מפקד יחידה מיחדת מג"ב
עצמו.

נאמר לו שברגע שהוא מסיים את השירות הסדיר, הוא יוכל לחתום קבע
ומיד יתחיל תהליך העברתו לקורסי הכשרה והשלמה חיילית אחריהם
היה צפוי לו שיבוץ במג"ב,באותה היחידה למבצעים מיוחדים.

הוא סיים את הסדיר,חתם על חוזה ביניים לחמישה חודשים וחיכה.
בתום שבועיים הוא קיבל צו התייצבות למג"ב בית-חורון לסוף
החודש. הוא עוד זכר איך הוא אסף חברים כדי לציין את הידיעה
המשמחת. אבל בגלל שהממשלה קיצצה בתקציב משרד הבטחון, הוא מצא
את עצמו בין אלה שנשלחו הביתה. הוא אפילו לא ידע על כך מראש.
כמה ימים לפני תאריך ההתייצבות, כאשר הוא הגיע בבוקר לבסיס
שלו,תפסה אותו בשער חיילת מהשלישות וגררה אותו למשרד. שם נתנו
לו ניירות ואמרו לו שהוא הולך הביתה. הוא לא יכל להבין, ויותר
מכך, לקבל את השמחה הכנה של הקצינים שלו,שמחה בשביל עוד חייל
שהולך הביתה, שסיים את התקופה שלו. נסיעה מהירה הביתה, סידור
כל הציוד שצריך להחזיר,תל אביב,בקו"ם,סחבת ארוכת שעות עם טופס
טיולים שהיה אם תאריך לא רשום נכון, או ברור דיו, וזהו.



בכיס צלצל הפלפון. כאשר סרגיי הוציא אותו, הוא חייך - זה היה
אהרון, רס"ר המטבח של גדוד 12 של "גולני". "סא-רג'ו,הספק האהוב
אליי!" - אהרון אף פעם לא קרא לו "סרגיי". תמיד ככה -
"סא-רג'ו", מושך את ההברה הראשונה בצורה מצחיקה. "'צ'מע, אתה
יכול לעזור לי מחר עם הירקות? עשו לי פה טעות בהזמנה, לא יספיק
לי לכולם!" - החיוך הפך לגיחוך. עניין שגרתי-הסרן במפקדה תמיד
טועה בהזמנות ובכך תמיד גרם  לאהרון והטבחים להגיע לנקודת
הרתיחה. סרגיי בתורו,כאשר העמיס משאיתו, תמיד לקח יותר ירקות
ממה שצריך בגלל אהרון ועוד כמה מקומות דומים בקו שלו, כדי
שללוחמים בשטח לא יהיו בעיות עם השמחה היחידה בשגרה הקרבית
האפורה שלהם - האוכל. כך שבקו התרגלו - אם יש איך, סרגיי
יעזור.

"אהרון, אני לא מגיע מחר. השתחררתי."

" מזת'ומרת??" - קולו של אהרון השתנה מהטון העליז הקבוע שלו
למתפלא והמום."אבל אתה חתמת קבע, מה הסיפור? מה קרה??"

סרגיי סיפר לו בקצרה על ההתפחויות האחרונות.

"וואלה...מה'תאומר..זונות... אז איך אנחנו עכשיו... טוב, לא
מ'שנה. בהצלחה, סרג'ו!" - אהרון אפילו כמעט ולא עיוות את שמו -
"תודה לך על הכל, אחי. בהצלחה באזרחות."



הפלאפון השמיע צפצוף שהעיד על סיום השיחה. סרגיי עוד בחה כחצי
דקה על המסך החשוך, ושם את הפלפון חזרה לכיס המעיל. "על מי
עכשיו ישארו הבחורים שלי שם? מי ידאג להם... צריך יהיה לדבר עם
המש"קים. וגם עם הקצינה, שישימו מישהו ראוי לקו שלי, מישהו לא
חרטטן..." - הוא חשב. - "אה! בלאו הכי עכשיו צריך לנסוע לבסיס,
למסור ת'ניירות של המילואים, אדבר איתם אז. מעניין אם יש משהו
במשרד עכשיו, צריך להתקשר..."

בעודו חושב,סרגיי החל לחטט בכיסו אחר הפלפון, אבל פתאום הוא
הרגיש כאילו משהו בתוכו נפל ועף למטה, מתפרק לחתיכות, מצלצל
ורועש כמו פעמון כנסיה שמתגלגל מגבעה. ההרגשה הזו הזהירה אותו
מפני סכנה. לא משנה מה - אוטו בעיקול, חוט חשמל חשוף,או משהו
סתמי כמו משטרה צבאית הממתינה מעבר ליציאה מתחנת רכבת. הוא לא
ידע מאיפה היא הופיעה,ההרגשה המזהירה הזאת,אבל סבר כך - אם זה
עובד,אז לא לגעת ולא לחפור.

הוא התחיל לסובב לאט עם הראש לכל עבר, כאילו הוא רק מנסה
להחזיר תחושה לצוואר תפוס. הוא מיד שם לב לבחור שחום לא גבוה
במכנס בלוי ומעיל ישן, שניגש הרגע לתחנה ונשען על המעקה לידו,
קצת מאחורה בצד.



                                         






סעיד זכר את אותו היום. השעה הייתה בסביבות שש בבוקר,השמש זה
עתה הופיעה מאחורי גבעות החול, עדיין אינה קופחת ומתישה, אבל
הרוח היבשה כבר נשבה בחוזקה, מטיחה חול בפניהם של הבחורים במדי
הסוואת מדבר. מעל המגרש עמדה דממה,שרק צעדיו העמומים של המפקד
פילחו אותה. גבוה,שחום ובנוי היטב,במדי הסוואה משופשפים, הוא
סרק במבטו החודר את הבחורים שעמדו לפניו.

לפני שלושה חודשים אסלאן הגיע בסתר מצ'צ'ניה, לעזור לאחיו
הפלסטינים במלחמתם הקדושה. משימתו הייתה לאמן כיתת מתגייסים
טריים ולהפוך אותם בזמן הקצר ביותר "לחיילי אללה". הוא התגאה
קלות בעצמו, מכיוון שביום הראשון שראה את הכיתה שלו, הוא הניח
שבכדי להפוך אותם ללוחמים סבירים פחות או יותר יידרשו לו לפחות
ארבעה חודשים. אולם כבר לאחר חודש הוא הופתע - הבחורים סחטו את
עצמם עד הסוף, ולפעמים לאסלאן היה נראה שאפילו בצ'צ'ניה
מולדתו, במחנה אימונים דומה הוא לא ראה מעולם השקעה ומוטיבציה
שכזו כפי שבלטו באחיו הקטנים. הוא הביט פעם נוספת בבחורים
שעמדו ללא נוע לפניו, מסתכל על כולם ועל כל אחד בנפרד בו
זמנית. "הו,אללה! בטח הוא מתכנן להריץ אותנו עוד מסע" חשב סעיד
ומיד התנער מן המחשבה הזו - לא ראוי לו, לפדאין לעתיד הנושא את
סמלי החמאס על מדיו, לחשוב כך. אם עוד מסע,אז צריך.אז המפקד
סבור שהם לא מוכנים עוד.

 - "היום הוא יום נהדר!" - נשמע מעל המגרש קולו הנובח של
אסלאן.

 - "אחד מכם נבחר היום להנחית עוד מכה על הכופרים! אמנתי אתכם
בתור חמושים בשביל החמאס,אבל אחד מכם ילבש היום חגורת שהיד!
הנבחר הוא..."

סעיד קפא והפסיק לנשום. הוא נשא תפילה קצרה לאללה, מתפלל
שאסלאן ינקוב בשמו. העניין היה בשבילו הכל. מאז אותו יום שאחיו
נהרג במחנה הפליטים בלתה, כאשר טיל מהמסוק פגע בו ובחוליה שלו
בזמן נסיון לשיגור "קסאם".

מאוחר יותר, בלוויה, בעודו מחזיק ביד אחת "קאלאצ'ניקוב" ובשניה
סרט-מצח ירוק, מכוסה בכתמי הדם של אחיו, הוא נשבע לנקום
בישראלים את מות אחיו. כאשר נודע לו שהחאמס מגייס מתנדבים, הוא
הלך "ללשכת הגיוס" - מרתף מתחת לחנות של ויסאם אבו-חאלד שנמצא
בשכונה השכנה, היכן ישב איש מהחמאס. הוא ידע שבמחנה הולכים
ללמד אותו לוחמה בשטח בנוי, מלכוד וחבלה. אמרו לו שהולכים לאמן
אותו כחמוש, ולמרות כל זאת, הוא חלם שיום אחד יגיע הרגע והוא
ילבש חגורת שהיד.



"...סעיד איבן-טיבי!" - קולו של אסלאן שלף אותו מהרהוריו.

סעיד שותק. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא נבחר! חלומו עומד
להתגשם! הוא לא שם לב לקריאות ולטפיחות השמחות על חבריו... הוא
אוטומטית, עם חיוך קפוא על פניו לחץ את ידו של אסלאן... "אני
אקריב את עצמי למען מוות בשם אללה! הגיע זמן הנקמה בשביל
אחי!"

זו הייתה המחשבה היחידה שהתעופפה בראשו, כמו ציפור שמחה
שהשתחררה מהכלוב. ביום למחרת הסיעו אותו בפיקאפ סגור ומוסווה
לבית מסויים, תדרכו אותו, נתנו את שם איש המגע בישראל שהיה
אמור להעביר לו את החגורה, והחדירו אותו לשטח ישראל.



                                       






לפתע צלצל הפלפון. סרגיי קילל והחל לחפש אותו בכיס.

 -"סרגיי, מזל טוב מותק! מה יש, אתה לא מזהה אותי?
נדיה,זוכר?" - סרגיי התפלא.

 -"אתה, אתה מוזר אתה, אזרח. שכחת לחלוטין?"

הוא הכיר את נדיה באיזה פורום באינטרנט. הוא היה
"crazy
soldier" והיא ''urban black devil'.בשיטוטיו בין דפי
היוצרים הוא נתקל בסיפור אחד. הזהות המוחלטת כמעט של הרעיונות
שבסיפור עם המחשבות שלו הותירה אותו עם פה פעור בזמנו. הוא
הקליק על שם המחברת.  השטן העירוני התברר כחיילת מת"א. השיחה
התחילה מנושאי יצירה ומוזיקה,הוא גילה שגם היא,כמוהו, אוהבת
מטאל. בהמשך הם גלשו לשיחה על הצבא,אח"כ על החיים. מבלי לשים
לב הם דברו כבר כל יום באיסיקיו,שוחחו במשך שעות, לא פעם השעון
הראה כבר אחרי חצות, פעם סרגיי בילה אפילו את כל הלילה מקליק
ומקליד.

אח"כ הם החליפו מספרים. אבל לא נפגשו - או שהוא לא יכל, או שלה
לא יצא. כאשר הוא קפץ הביתה לאסוף תיק לבקו"ם, הוא החליט
להתקשר אליה ולקבוע פגישה.

וזה לגמרי פרח ממוחו... - "נדיה, סורי, שכחתי לגמרי... כן, אני
עכשיו בת"א, בתחנת רכבת, איפה שיש תחנות אוטובוסים, מכירה?"

- "אתה ייצור,סרגיי! טוב, אני סולחת לך. כי איך שלא תציג את
זה, היום הוא היום שלך!"

-"איפה את?"

-"אתה במציאות נראה הרבה יותר טוב מאשר בתמונה, מר Crazy
Soldier!"

 -"???"

-"תסתכל מאחוריך, טמבל!"

סרגיי הוריד את הפלפון והסתובב. בצד השני עמדה בחורה לא גבוהה
עם שיער שחור, לבושה בג'ינס עם חרטומים כהים של נעלי צבא
מבצבצים מתחתם, חולצה שחורה ומעיל עור באותו הצבע. הבחורה
נופפה לו בעדודה עושה צעד לחצות את הכביש. היא עצרה,בגלל שמהצד
של סרגיי אוטובוס התחיל לעצור בתחנה.

אבל לפתע הוא הרגיש כאילו משהו תקע לו מוט לוהט בגב,שוב,
ומסובב באיטיות. סרגיי הסתובב לאט חזרה וראה כיצד הבחור השחום
תקע את מבטו הלוהט באוטובוס המתקרב והכניס יד לכיס. באותו רגע
האוטובוס עצר בתחנה.



סעיד ראה את האוטובוס המלא עד אפס מקום באנשים, הביט מסביבו
והידק את אחיזתו בנפץ שבכיס. הוא כבר עמד לעשות צעד, כאשר המבט
שלו נתקל במבטו של אחד מהייצורים שהוא כל-כך שנא. באיזשהו חוש
שישי הוא הבין שההוא,במעיל העור, עלה עליו,חשף אותו, הוא יודע
מיהו ומה הוא הולך לעשות.

האצבע שלו לחצה באיטיות על הכפתור...



ההגיון צרח לקפוץ לתעלת הניקוז שמאחורי התחנה. הוא התחנן,
יילל, איים, שלף מהזכרון אותם מראות נוראים שנשמרו בו, אבל הוא
כבר טס קדימה, כמו חץ. הזמן לא היה קיים. כלום לא היה קיים,
העולם נמרח, איבד מהחדות והצבע, נעלמו הצלילים. כל מה שהיה
בעיניו רק החייל במדים שרופים ומפוייחים, מלאים בדם אשר מוציא
מהאוטובוס הבוער ילדה פצועה, ושקים שחורים מוארכים על אלונקות
שהיו מסודרות לאורך המדרכה, צבועה באדום.



הפלפון נפל והתנפץ למליון רסיסים עליזים לכל כיוון.

הולכי הרגל עצרו והסתבבו בהתפלאות למשמע הצעקה.

הבחורה עצרה בתדהמה,כי היא לא הבינה למה הבחור שהיא הלכה
לכיוונו לפתע קפץ על איזה בחור אחר שעמד בתחנה לידו.



בכיסו של השחום נשמע קליק.

אם צעקה אדירה,המפלחת מחשבות,וגורסת זכרון,לא משאירה מקום לשום
ספק,סרגיי הפיל את השחום ויחד איתו נפל לתעלה.

הרחוב טבע ברעש ובעשן.הפיצוץ נהלם בחוסר אונים בקירות הבטון
המזוין של התעלה, נישא למעלה,לוקח אמו במחול של אש ועשן את כל
מה שרק ניתן היה למצוא בשק האבן הזה.



במרחק נשמעו הסירנות של רכבי החילוץ וההצלה. חיילים ושוטרים
דחקו את ההמון, הרחיקו סקרנים ודחפו אותם הרחק מזירת האירוע.
עוד מחבל-מתאבד. במרכז העיר. בשבילם זה כבר הפך לשגרה. אבל
הפעם משהו השתבש אצל המחבל, מסיבה לא ברורה הוא פוצץ את עצמו
בתעלת הניקוז, אולי הוא מעד והמטען הופעל? טוב נו, זה לא באמת
משנה, כל עוד אף אחד לא נפגע. את הפרטים שהמומחים יבררו. העיקר
להרחיק את כל הסקרנים האלה עד שהם יגיעו.



בחורה שחורת שיער, עם שריטה על הלחי, צעדה באיטיות ברחוב,נתקלת
באנשים שבורחים בפניקה,ובאחרים אשר באותה הפניקה, אבל אם נצוץ
של סקרנות חולנית,רצים לכיוון השני, לא שמה לב לשום דבר ולאף
אחד, לא שומעת לא צרחות היסטריות ולא קריאות זועמות של אנשי
החוק.שוטר צעיר ניגש רליה בריצה.

"את בסדר? לא פצועה? יש לך הלם, בואי איתי, האמבולנס כבר
אוטו-טו..."

היא עצרה והסתובבה באיטיות, הסתכלה עליו במבט לא רואה:

"אני בסדר. הכל טוב"

"את בטוחה? עדיף לגשת לרופא, הוא..."

"הכל בסדר איתי."היא אמרה והמשיכה ללכת באותה איטיות.

השוטר הרהר לשניה, אולי עדיף להשיג אותה, אבל בסופו של דבר
הוא וויתר - היא לא פצועה, נעה בכוחות עצמה, עזרה ראשונה נפשית
הוא לא הולך להגיש לה, הוא לא נמצא כאן בשביל זה. הוא רץ חזרה
לעזור לעמיתיו בלפנות סקרנים.



נעל גבוהה במידה 39 דרכה על מלבן כהה. נדיה עצרה והרימה חפץ
מלבני מוזר, המחובר לשרשרת. גם החפץ וגם השרשרת היו שחורים
מפיח. היא שפשפה אותו במכנס ובחנה את הסימנים החרוטים עליו.
"סרגי נובוחוטינצב 8267796"

ולמטה ומהכיתוב הצה"לי,היה חרוט,וניראה בירור שבאזרת מברג
ופטיש,שני מילים נוספות.

"crazy soldier"

נדיה ענדה באיטיות את השרשרת על הצוואר, דחפה את הדיסקית מתחת
למעיל, והלכה.על הלחי שלה זלגה לאיטה דמעה בודדת. הדמעה
התמהמהה לשניה על הסנטר ונפלה על האספלט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם יש משהו שרוק
אייטיז הוכיח
לאנושות, הרי
שזו העובדה שאתה
יכול בנזונה של
גיטריסט וחרא של
מוסיקאי בעת
ובעונה אחת.








אד המתאבד,
יציאה פוסט-פוסט


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/06 16:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלב פרוסקורנין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה