נמאס לי לחיות. לא יודעת למה, אבל פשוט החלטתי לשים קץ לחיים
חסרי המשמעות האלה. לקחתי סכין וחתכתי את הוורידים. הדם התחיל
לזרום בכמויות שקשה לתאר וכיסה את כל הריצפה בחדרי. עצמתי את
עיניי והרגשתי שאני שוקעת בתוך ים הדמעות האינסופי, שדרכו
מגיעים לעולם הבא - המוות. זהו. זה נגמר. אני מתה. הסתכלתי
למטה וראיתי את הגופה של עצמי. היא הייתה לבנה כמו השלג
ועינייה היו פקוחות לרווחה. מאוחר יותר גם שמעתי קולות. קולות
בכי וצרחות שרק גרמו לי להתרחק בתוך החלל האינסופי ולברוח אל
שום מקום. אני חופשייה סוף-סוף. אין דבר שיכול לעצור אותי.
מצאתי את עצמי משוטטת לבדי בתוך בועה שחורה ואינסופית. התהלכתי
הלוך וחזור, מלאה בתהיות ושאלות שהתרוצצו לי בראש. אז זהו עולם
המוות? זהו בעצם העולם הבא?
כנראה שכן. כנראה שלכאן מגיעים אחרי שמתים. תוך כדיי שאני
מתהלכת ובוחנת את הבועה השחורה שמסביב התחלתי לשמוע קולות. היו
אלה צעדים. צעדים כבדים ורועשים. בטח היו אלה מתים אחרים
שהתהלכו בחוסר שלווה וניסו למצוא את דרכם בחזרה לחיים, אך הכול
לשווא. אין דרך חזרה מעולם המוות. שמעתי גם קולות בכי וצרחות
מכל הכיוונים שהלכו והתגברו, אך לפתע הכול נגמר וחזרה הדממה.
עמדתי שם ובהיתי אל תוך החושך. לא ראיתי דבר, ולא הרגשתי דבר.
כנראה בגלל שהייתי חסרת גוף. הרי אני רק רוח עכשיו. לפתע, משום
מקום ראיתי דמות לבנה מתקדמת לעברי. כשהיא התקרבה, ראיתי שזו
מעין מלאכית לבושה במשהו שנראה כמו חלוק לבן. המלאכית התקרבה
עוד יותר, ונעמדה ממש מולי. היא הייתה גבוהה מאוד, ותווי פניה
היו גסים ונראו מעט מעוותים. היה לה מבט מפחיד וקפוא, אבל לי
זה לא היה אכפת. רק הסתכלתי עליה, אבל לא באמת היה אכפת לי
מנוכחותה. המלאכית הוציאה מכיסה איזה משהו שנראה כמו בקבוק
קטן, וקירבה את זה לפניי. היא נתנה לי לשתות את מה שהיה בתוך
הבקבוקון, אבל לא הרגשתי טעם. אחרי ששתיתי היא החזירה את
הבקבוקון לכיס, הסתובבה ופנתה בחזרה מאיפה שהגיעה. ראיתי את
דמותה מתרחקת, והלכתי אחריה. היא נעלמה, אך בכל זאת המשכתי
ללכת באותו הכיוון. פתאום, נתקעתי באיזו דלת. נסיתי לפתוח
אותה, אבל היא הייתה כנראה נעולה. הבנתי שאני נמצאת בתוך איזה
חדר שסגור מכל הכיוונים. התחלתי להתרוצץ ולחפש את הדרך החוצה.
קירות סגרו עלי מכל הכיוונים, והבנתי שהבועה האינסופית, היא
למעשה חדר קטנטן וחשוך שאין יציאה ממנו. אז כנראה שזה לא עולם
המתים. זאת אפילו לא דרך מעבר מן החיים למוות. אז מה המקום
הזה? איפה אני? כמה שניסיתי להבין איפה אני נמצאת, לא הצלחתי,
ואז שוב התחלתי לשמוע צעדים, צרחות ודיבורים מעבר לדלת
שמאחוריה אני נעולה עכשיו. הרגשתי שקשה לי לעמוד, ונפלתי
בכבדות על הריצפה. הרגשתי כאב, כאילו מישהו חבט בי. לא היה לי
ברור מה קורה מסביבי, אבל רק דבר אחד ידעתי. ידעתי שאני כלואה
בתוך החיים. כלואה לנצח...
|