הכול כל כך אפל בחוץ.
כל כך שחור, מפויח, אי אפשר לראות מטר קדימה דרך הערפל הזה.
בשמיים אין כוכבים, בקושי את הירח אפשר למצוא.
וגם אז, נצנוץ רגעי שחולף לו במהירות כשעננים שחורים מכסים
אותו, ומשכיבים אפילו אותו לישון.
הכביש שחור, ארוך, מוביל עד אינסוף.
מכונית עוברת, אפילו האורות שלה מצליחים להתעמעם על ידי
האווירה האפלולית בחוץ.
השעון מתקתק.
מהר יותר מאי פעם.
הוא קורא לי לעצור.
השמש כבר ניסתה, העננים לא עשו את שלהם, הים סוחף אותו איתי עם
כל גל שמתנפץ לו בדממה סוערת על החול הקר הזה, חורף.
גם הירח הלך לישון.
עכשיו גם הם בורחים.
רק השעון מתקתק, הוא היחיד שנשאר פה בלי רחמים עצמיים, נחוש
ובטוח בעצמו, מתקדם, קורא לי לבוא איתו. כל כך מפתה.
הגפיים רועדות.
העיניים לא רואות, חשוך בחוץ, ולא רק שם.
הלב כואב.
הנשימה כמעט נעצרת. רק כמעט.
חשוך פה. |