באחד מטיוליי בעולם, בקצהו הרחוק של היער הקסום, היכן שאיש לא
דרך אף פעם, מצאתי פעם פיה קטנה, גוונדלין קראו לה. באותו יום
היא התענגה על אור השמש החמים שהפציע, כך פתאום, באמצע חודשי
החורף הקרירים.
תחת חומה המרגיע של החמה, ישבנו לפטפט על הא ועל דא.
"חשבתי שפיות הן כמו דובים - ישנות בחורף", אמרתי לה והיא צחקה
עליי.
"אני מזכירה לך דוב?" היא שאלה, מניחה ידיה על מותניה הקטנטנות
- אבל בדיוק בגודל הנדרש לפיה קטנטנה שכמוה - כאילו כועסת
עליי.
"את צריכה לגדול קצת בשביל להזכיר לי דוב", הקנטתי אותה.
"גם אם אני אבלע את אולימפוס בעצמו אני לא אגדל מספיק בשביל
להזכיר לך דוב!"
"מי זה אולימפוס?"
"לא מי זה! מה זה!" צחקקה גוונדלין וניצוצות של אבק פיות
השתחררו סביבה, "אולימפוס זה ההר מאחוריו מתגוררות כל הפיות
בעולם!"
"אהה... הבנתי." ואז לאחר רגע של מחשבה שאלתי "ואיך זה שאת פה?
בקצה הזה של היער ולא מאחורי אולימפוס?"
"אני במשימה", השיבה גוונדלין ולא פירטה.
"איזו משימה?" שאלתי בסקרנות.
"משימה סודית!" היא חייכה והתעופפה לה לשבת על עלי הכותרת של
פרח אחר.
"משימה סודית בקרב אנשי הפיות?" הרהרתי בקול רם, "מעניין מה זה
יכול להיות..."
"אני יכולה לספר לך, אבל רק אם לא תזכירי זאת באוזני אף אחד!"
אמרה בהחלטיות.
"את יכולה ללחוש לי באוזן, כדי שאף אחת מחיות היער לא תשמע."
"במיוחד אלה!" נזעקה גוונדלין.
היא נופפה בכנפיה הקטנות במהירות ונחתה על כתפי הימנית
ולחשה...
"התרצי מלווה לדרך?" שאלתי אותה לאחר ששמעתי את משימתה.
"אני אשמח."

ימים ולילות נדדנו, אני וגוונדלין מרחפת לידי, לפעמים נוחתת על
כתפי למעט מנוחה. היא סיפרה לי בדרך על הקסם שחבוי ביער בו
הלכנו. על הקסם שטמון בכל אחד מהעצים בני אלפי השנים, על הרוח
הטובה שמביאה עמה חדשות שרק הפיות יכולות לשמוע.
כשהגשם ירד והרטיב את כנפי הפיה הקטנה מצאתי לנו מאורה נטושה
להתחבא בה, וכשהגשם פסק והשמש הפציעה גוונדלין ואני שבנו
לדרך.

באחד הימים, כשחצינו את האחו הגדול, גוונדלין סיפרה לי על מלך
הפיות, שהיה כה עצוב עד כי הסתגר במגדל הכי גבוה בארמונו וסירב
לראות איש.
"למה הוא היה כה עצוב?" שאלתי בצער, מתכופפת מתחת לענף שחסם את
הדרך.
"כי מלכתו, הפיה הטובה טריסטינה, נעלמה לבלי שוב. באחד מימי
האביב של השנה שעברה יצאה לטייל בין פרחי חצר המלוכה ולא שבה.
השמועה אמרה שרוח הצפון הקרה סחפה אותה לממלכה רחוקה וקפואה."
"זה באמת עצוב", אמרתי בדכדוך.
"אל תהיי עצובה, יש לסיפור סוף טוב", חייכה גוונדלין.
"אם כן, אל תתעכבי וספרי לי מהו."
"בנם של המלך והמלכה, הנסיך גבריאל, יצא לחפש אחר אמו. הוא חלף
על פני מדבריות לוהטות, עמד בסופות שלגים עזות וראה את המקום
בו השמש לא שוקעת לעולם. ושם, במערה נסתרת, מצא את אמו, כלואה
בשכחה."
"אבל מי כלא אותה?" שאלתי.
"את זאת איש איננו יודע. כשהנסיך הפעיל את קסמי הפיות החזקים
ביותר, הוא השיב את זיכרונה של המלכה טריסטינה, אבל השכיח ממנה
לנצח את כל המאורעות שהובילו לכליאתה."
"ואיך הם שבו לממלכה?"
"במהלך מסעותיו, פגש הנסיך גבריאל בקוסם זקן וחכם. כששמע הקוסם
את סיפורו של גבריאל הוא העניק לו מעט אבקת קסמים והבטיח לו,
שכשימצא את אמו יוכל לחזור לממלכת הפיות בעזרת האבקה - היה
עליו רק לפזר מעט אבקה עליו ועל המלכה." גוונדלין עופפה מעליי
ואבקת הפיות שלה התפזרה מעל ראשי גורמת לי להתעטש.
"לבריאות!"
"תודה."
"ובכן, כשפיזר הנסיך את האבקה והכריז בקול 'אל ביתי, אל
ממלכתי, אל בית אבי ארצה לשוב', כבמטהו של הקוסם הזקן בעצמו
נישאו על ידי שטיח מעופף על פני כל העולם לעבר הממלכה."
"המלך בטח שמח לקבל את משפחתו חזרה."
"בוודאי. נערך משתה בכל ממלכת הפיות והמלך פקד כי יימשך שבעה
ימים ושבעה לילות."
הייתי כל כך שקועה בסיפור שלא שמתי לב לשורש של עץ לרגלי
ומעדתי, מתהפכת ומתגלגלת כמו קיפוד מכודרר.
גוונדלין צחקה, וקול נשמע מן העצים. "יצורים קטנים כמוך צריכים
לשים לב למה שנקרה בדרכם."
"אני אזכור זאת בעתיד", אמרתי.

כמעט שבועיים ארך המסע, למרות שנראה לפעמים כאילו הוא התארך אף
יותר. אך לבסוף הגענו אל פתחה של בקתה שנראתה עצומה בגודלה.
"זהו, כאן תם מסעי", אמרה גוונדלין ויכולתי לשמוע נימה של עצב
במילותיה.
"של מי הבקתה הזאת?"
"של הקוסם הגדול שפגש הנסיך גבריאל במסעו."
"אהה... טוב... אז אולי נדפוק בדלת?"
גוונדלין היססה.
"קדימה, הדלת לא נושכת", אמרתי, והוספתי בלבי 'אני מקווה'; מי
יודע איך מתנהגות דלתות של קוסמים רבי עוצמה?
"נקווה שלא", אמרה גוונדלין והלכה בעקבותיי אל הדלת.

"אבל אמא, אם רק גוונדלין נשלחה אל הקוסם, איך זה שגם את
נשארת?" שאל החתלתול הקטן שישב והאזין בריכוז רב, יחד עם אחותו
ושני אחיו.
"תקשיב להמשך הסיפור ותדע", השיבה לו אחותו.
"ותפסיק להפריע!" הוסיף אחיו ונשך אותו באוזן.
"אני לא מפריע!" ילל החתלתול הקטן, "ואל תנשך אותי!"
"קטנים שלי, הפסיקו לריב", הרגיעה אותם אמא חתולה, "או שלא
תשמעו את המשך הסיפור", הוסיפה והשניים התיישבו חזרה, עדיין
נוהמים אחד על השני.

"שלום לכן", אמר הקוסם, "היכנסו בבקשה", והחווה בידו אל פנים
הבקתה.
"שלום", השבנו שתינו, בעודנו נכנסות אל החום ששרר בפנים.
בחנתי את הקוסם. היה לו זקן לבן ארוך ושיער שהגיע כמעט עד
מותניו; הוא אחז במטה של קוסמים, עשוי עץ עם גילופים שונים
ויפים.
"את בטח הפיה שהבטיח גבריאל לשלוח אליי", פנה הקוסם אל
גוונדלין, "אבל מי את?" שאל אותי.
"אני סינטי", השבתי, "ליוויתי את גוונדלין לכאן."
"ולאן מועדות פנייך מכאן?"
"לאן שיקחו אותי רגליי."
"ובינתיים רגלייך הובילו אותך לכאן", סיכם הקוסם. "אתן בטח
רעבות אחרי מסע כה ארוך, בואו שבו עמי, בדיוק התכוננתי לארוחת
הערב."
הינף קל בשרביטו של הקוסם והופיעה לפנינו ארוחה דשנה, לחם טרי,
גבינות, מים צלולים, ומלוא הקערה של שמנת.
אחרי שאכלנו ושבענו, גוונדלין התיישבה על מדף מעל האח, הקוסם
התיישב בכיסאו הרחב מול האח, ואני התמקמתי מול שניהם.

"ואז הקוסם הציע לאמא שלכם להישאר איתנו, בתמורה לציד של כל
עכבר חצוף אשר יעז להראות את פניו בבקתה ולשמירה על הבקתה בזמן
שהוא יוצא למסעותיו הרבים ברחבי העולם", סיכמה גוונדלין.
"שלום גם לך, מתי חזרת?"
"בדיוק בזמן, לפי מה שאני רואה", היא חייכה, "ויש לי הפתעות
לכל אחד מכם, קטנטנים" ,הבטיחה בקריצה לחתלתולים.
"איזה הפתעה?" שאל הבכור.
"מה הבאת לנו, גוונדי?" שאלה אחותו.
"כן, מה הבאת לנו?" שאל הצעיר וקפץ על רגליו.
גוונדלין נעלמה לה לשנייה וחזרה עם ארבעה כדורי צמר, אשר החוט
בהם התחלף בצבעו.
"אחד לכל חתלתול."
ואת כל אותו אחר צהריים גשום בילו ארבעת החתלתולים הקטנים
בהסתבכות ככל יכולתם בכדורי הצמר הצבעוניים שהביאה להם
גוונדלין מארץ הפיות הקסומה, שנמצאת הרחק מאחורי ההרים הגבוהים
ביותר בעולם, מעבר לנהרות הרחבים והעצומים ביותר, בשולי היער
הקסום שאותו איש אינו יודע למצוא, אלא אם הוא יודע מראש היכן
הוא נמצא.