הלחות הכבדה שעמדה באוויר הכתה בזגוגיות משקפיי וכסתה אותן
מייד בדוק לבן ורך. נכנסנו, הבן שלי דני ואני, לתחום הבריכה
המקורה, משאירים בחוץ ערב חורפי גשום וקר. צווחות הילדים
הנרגשים, דברי ההרגעה של ההורים, גערות עצבניות של הורים
אחרים, הכל התערבב באזניי כמו המולת שחפים במערה לחוף ים. כמה
ילדים כבר התרגלו לחום, והיו מתרוצצים לאורך שולי הבריכה,
ניגשים למדריך שלהם, חוזרים להורים, פוגשים חבר לקבוצה, כל כך
חמודים בבגדי הים הקטנים שלהם. בשביל דני זו תחרות ראשונה, וגם
אני מתרגש. אני מנסה לחקות את מעשי ההורים האחרים, אלה שילדיהם
שוחים כבר שנה שניה, או אלה, שכבר עברו את זה עם ילד גדול
יותר. אני תר אחר הורים, שפגשתי באימונים השבועיים, שעימם
הייתי ממתין פעם בשבוע לסיום האימון. עדיין לא הגיעו. אבל הנה
שם איציק, המדריך של דני, תיכוניסט קטן קומה ושרירי. "הנה שם
איציק", אמרתי לבני, "לך תגיד לו שהגענו, ותשאל אותו מה צריך
לעשות עכשיו". ואל תרוץ, אמרתי בלב.
גשם מתחיל לרדת על חופת הפלסטיק השקופה, וטרטור הטיפות מהדהד
באזניי. הטיפות נופלות ומתנפצות לצדדים, מוארות בשלטי החוצות
מבחוץ ובפנסי התאורה של הבריכה מבפנים. מראה לא רגיל. לא דומה
בכלל למראה החלון הקידמי של המכונית, לפני שמפעילים את המגבים.
מי הברכה מתנועעים ומנצנצים אף הם. צבע התכלת של הקרקעית חרוץ
בפסים השחורים של סימוני המסלולים, והפסים נעים אנה ואנה עם
טלטלת המים העדינה. ובין המים העליונים למים התחתונים עומד אד
סמיך, ואנחנו עומדים בתוכו.
ואני נזכר בבריכה אחרת, קדומה יותר. שבת בבוקר, כשרק פותחים את
השערים, וכבר אנחנו שם, דני, רותי ואני, ציפורי בוקר עם כמה
כריכים והמון צעצועי מים מתנפחים, דליים ובקבוקים בשלל צבעים
וגדלים, עושים את דרכנו לעבר בריכת הפעוטות. בשמונה בבוקר אפשר
אפילו לוותר על קרם הגנה, ואנחנו פושטים בגדים, צועדים פנימה,
ומתרווחים על רצפת הבריכה, כשראשינו מעל המים, כמו משפחת
היפופוטמים. אין איש מלבדנו ומלבד המציל, ממש בריכה פרטית. שמש
קיצית נמוכה עולה בשמיים כחולים צלולים, מסמנת על הרצפה את צל
האדוות הקטנות של המים. אנחנו מדגדגים את גופו הקטן של דני,
וגם זה את זה, ודני מניח קערה ברווח הצר שביני לבין רותי,
ומתחיל למלא אותה מים בכוס. "איזה ילד יפה", מגרגרת רותי. "טפו
טפו טפו", אני מזדרז לנקוט תרופה בדוקה נגד עין הרע. אבל מה
שנכון נכון: לדני יש תווים עדינים, וחיוכו שובה לב. כשהיה
תינוק, היו הדודות בגינה חושבות שהוא תינוקת. אוי, העדינות הזו
שלו. לו הבנו את משמעותה. צער רב יכולנו לחסוך לו ולנו.
בינתיים דני חזר, הנה הוא שוב על ידי, מכריז בקול על ההוראות
ששמע מאיציק. עוד מעט תתחיל ההרשמה, אחר כך יזמינו אותם להיכנס
לבריכה לחימום, ואז יתחילו התחרויות, לפי סדר הגילאים. קודם
חזה, אחר כך חתירה. המשפחות ממשיכות לזרום אל תוך החלל הלח,
מקפלים מטריות, מסירים מעילים, מנגבים אגל זיעה. מדי פעם מסיר
דני את ידיו ממתניי, וממהר לקדם בברכה ילד מהקבוצה שלו, מסביר
לו מה צריך לעשות, ועולץ איתו מעט, עוד מעט יתחרו זה בזה. ואז
הילד חוזר אל הוריו, נעלם בהמון, ודני חוזר אלי. הגיע הזמן
לאכול את כריך השוקולד, שאיציק המליץ להביא. הכל בהתאם לתכנית,
כמו בספורט מקצועני. מאי שם מופיע זאטוט מהקבוצה של דני, וקורא
לו לבוא להירשם. דני תוחב לידי את שארית הכריך, וממהר להתלוות
אל הזאטוט. אני נותן להם להתרחק קמעה, וממהר לצאת בעקבותיהם,
כאילו בהיסח הדעת, כאילו מתוך שיעמום. צפוף ליד שולחן
המזכירות, צפוף מדי. שלא יידחפו אליו, שלא ייפול, שלא יקרה
משהו.
מחזיק אני טובה לעצמי, על שאני טורח להסוות את חרדתי. אחרי
הכל, כל אמצעי הזהירות הדרושים ננקטו: דני לקח את הגלולה
להרחבת צינורות הנשימה, אני נושא עמי את המשאף, איציק יודע,
אנשי העזרה הראשונה יודעים. עיני הכל פקוחות, כולם נכונים לבוא
לעזרתי, אם יהיה צורך לטפל בבני, ונראה שלא יהיה צורך. אבל אני
זוכר את ההתקף הראשון, בארגז החול בשכונה, באותו בוקר ששי
ארור. הייתי לגמרי לבד, ולא היה לי מושג. דני גנח ונאנק, פניו
הפעוטות האדימו בעת שנאבק על מעט אוויר, וניסיונותיי המגושמים
להנשימו, כפי שלימדו אותנו פעם בצבא, לא עזרו במאום. עמסתי
אותו על כתפיי, רצתי איתו למכונית, ויצאתי לכיוון בית החולים.
בטרם יצאנו מן השכונה, קלטו עיניי את התחנה לבריאות המשפחה, בה
ביקרנו כמה פעמים מאז נולד דני. עצרתי בצד, עמסתי את הפעוט על
כתפי, רצתי פנימה והתחננתי: "הילד שלי נחנק, הילד שלי נחנק".
אימהות שחיכו שם החלו משמיעות עצות קולניות, אחרות זעקו בבהלה,
בלי משים מגוננות בגופן על הילדים שלהן, והאחות יצאה החוצה
לבדוק מה קורה. תוך שניות צץ בידה כלי פלסטיק, שהיא הצמידה
לאפו הקטן של בני. הילד התחיל לנשום. נשימות ארוכות, רעבתניות,
עד שעשתונותיו חזרו אליו. אחר כך נתנה לי האחות תור לאיבחון
מסודר, וגם ערכת עזרה ראשונה לבינתיים. להרחיק אותו מאבק
ומעשן, לשים לב כשהוא עושה מאמץ גופני, להגיד גם לגננת שתשים
לב. מאז אנחנו שמים לב. אנשים אומרים לי, שאני היסטרי ביחס
אליו. שיקפצו לי. כולם.

"נרשמתי להכל", הכריז דני בהתלהבות כשחזר מהמזכירות. עכשיו
צריך פשוט לחכות. אני משחק איתו משחקי ניחושים ומספר לו כיצד
אני למדתי לשחות. אחר כך אנחנו שוב עומדים זה לצד זה ושותקים.
"אתה יודע", אומר דני בסבר פנים רציני, "אני מאד אשמח אם אזכה
במדליה, אבל גם אם לא, זה לא נורא". "תעשה מה שאתה יכול", אני
מניח יד על ראשו, "זה מה שחשוב". אני נמס מהאמירות הבוגרות
הללו, שבאות מילד בן שבע בסך הכל.
דני היה ילד אהוד בגן, הרבה לארח חברים ולהתארח אצלם, כל כמה
שבועות הייתה לו חברה חדשה. תחילה בתיה השמנמונת, אחר כך דגנית
השובבה, אחר כך איילת היפה. הגננות אהבו אותו, והתפעלו מאימרות
השפר שלו ומכשרונו המוסיקלי. את כל השירים הוא הכיר בעל פה,
והיה שר בהתלהבות ובלי לזייף. בבוקר הייתי מוליך אותו אל הגן,
ומתענג עימו על מראה השכונה המתעוררת לאיטה. בדרך כלל היינו
צועדים ללא מלים, יד ביד. לפעמים היינו משחקים בזיהוי שמות
המכוניות על פי סמליהן, לפעמים דיברנו על המרקם החברתי בגן.
"דפנה כל הזמן מציקה לי", אמר לי פעם, "אבל אני לא אומר אותה
לגננת". "מדוע?", שאלתי. "כי אז היא לא תרצה להיות חברה שלי",
הסביר דני, "אני צריך שיהיו לי חברים". "אבל יש לך הרבה
חברים", הזכרתי לו, "מה עם ברוך, נפתלי, אורן?". "אבל אני צריך
גם חברות בנות!", התמרמר הפעוט, "מה, אני אתחתן עם בן?!"
כשנולדה אחותו, ביקש דני להציג אותה לפני הגננת, שתראה איזה
תינוקת יפה יש לו. ניצלתי יום ששי חורפי נאה כדי להביא את
הקטנטונת לגן, ולאפשר לדני להתגאות בה. הגננת שיתפה פעולה,
התפעלה בקול רם, ודני זרח מאושר. את כל המשימות בגן הוא מילא
בקלות, וכשלימדו אותם צורת אות מהי, דני תפס בעצמו את יסודות
הקריאה. היינו נוסעים איתו בעיר, ושומעים אותו מצרף אות לאות,
וקורא מלים משלטי הרחוב. בסיום השנה, הסתבר שעל פי הגיל שלו
הוא יכול להישאר עוד שנה בגן, וגם לעלות לכיתה אלף, הוא ממש על
הגבול. לפי כישוריו, אמרו לנו, כיתה אלף מתאימה לו. אמרו לנו,
ואנחנו הסכמנו.
האם אוכל אי פעם לסלוח לעצמי על ההסכמה ההיא. הצרות התחילו
כמעט מיד עם תחילת שנת הלימודים. היו ימים שדני חזר בוכה,
וגולל באזנינו עלבונות שהטיחו בו, וימים אחרים שבהם חזר חפוי
ראש, ולא רצה לומר מילה. במיוחד כאב לדני, שהם אינם משתפים
אותו במשחקי הכדורגל שלהם. לפעמים חזר חבול, או קרוע בגד. הם
היו אומרים לו, שילך לשחק עם הילדים בגן. הם היו אומרים לו,
שילך לשחק עם הבנות. לפעמים צירפו עלבון לעלבון, והיו אומרים
לו לשחק כדורגל עם הבנות מהגן שלו. משפרץ בבכי, היו שמחים עליו
ואומרים, "בוכה כמו תינוק", "בוכה כמו ילדה", ומוסיפים איזו
בעיטה קטנה, שיהיה. את כל מסכת הייסורים הוא היה מגולל
באזנינו, ואנחנו ניסינו להבין, למה דווקא אליו נטפלים מכל
הילדים. לא הייתה לו תשובה, כמובן. לאחר כמה חודשים התחילו
להופיע הפרעות בכיתה, ונקראנו לשיחה עם המחנכת. מסתבר, שדני
ניסה לכבוש את הלבבות בתצוגות של השתטות, שהביאו את חבריו
לכיתה לידי צחוק, צחוק שנעם לדני והפריע לשיעור. "תדברו איתו",
אמרה המחנכת בתרעומת, "אי אפשר ככה". פעם פעמיים בשבוע כתבה
לנו מכתבים, בהם פורטו משפטים חצופים שאמר בבית הספר, וקטטות
בהן היה מעורב. נזפנו בו, הענשנו אותו, והילד הלך והסתגר
בשתיקותיו. "צריך לראות מה מפריע לו", אמרה היועצת החינוכית
בטון רך ופטרוני, "הרי הוא ילד כל כך אינטליגנטי". שלחו אותו
לפסיכולוג, עבדקן ניו יורקי שבקושי דיבר עברית. אחרי כמה
פגישות קרא לנו ואמר, שלילד יש דימוי גוף ירוד. לבעיית הגיל
הוא כלל לא התייחס. יום אחד אני עומד ליד חדר המורים, מחכה
לשיחה עם המחנכת של דני, ופוגש פנים מוכרות. אמא של ילד אחר
מבית הספר, פגשנו אותה כמה פעמים במסדרונות מערכת הבריאות, ששם
אובחנה המחלה אצל הילדים שלנו. אחרי כמה מילות נימוס היא מעזה
ושואלת איך דני מתמודד עם מחלתו. "קשה לו", אני אומר, "הוא היה
רוצה לשחק כדורגל עם הילדים בכיתה, וזה לא כל כך מסתדר לו".
"מה לעשות", אני מוסיף, "זה המסלול שלו, הוא יצטרך להשלים עם
זה". "אנחנו ניסינו שיעורי שחיה", אמרה לי, "ישנה אחת, מורה
להתעמלות, שמתמחה בשיעורי שחייה בקבוצות קטנות, לילדים עם
בעיות מיוחדות. לנו לא התאימו השיטות שלה, אבל תנסו גם אתם,
אולי לילד שלכם היא תתאים". והיא נתנה לי את מספר הטלפון של
מיכל. יברך האל את מיכל.

עכשיו תור דני לשחות. קבוצת הגיל של דני מונה כמה עשרות ילדים,
והמארגנים חילקו אותם לארבעה מקצים של תחרות בשחיית חזה. דני
שובץ למקצה הראשון, והוא יתחרה עכשיו. הנה הם נכנסים למים,
שמונה זאטוטים ליד הדופן, וגם מהמרחק בו אני נמצא, אני יכול
לראות את מבטיהם דרוכים, רציניים. אני ממקד את מבטי בדני,
למקרה שיביט לעברי וירצה למצוא בי תשומת לב אוהדת. איציק העמיד
את חניכיו סמוך לדופן הבריכה, גדולים וקטנים, והם קוראים
קריאות עידוד לבני. ד-ני, ד-ני, ד-ני. אני בא ועומד על ידם,
ומצטרף לקריאות. האות ניתן, והם יוצאים בשחיית חזה לעברנו,
ובחזרה לדופן ממנו יצאו. דני מגיע רביעי, ויוצא מן המים. בריא
ושלם, תודה לאל. נטלתי את חלוק המגבת, וניגשתי לעטוף אותו
ולחבק אותו, מקפיד לנגב היטב את שער ראשו. "שחית יופי", אמרתי
לו, "כל הכבוד". "כן", אמר דני בקול עמום, "גם איציק אמר
שהייתי בסדר". אחר כך הוא מצטרף למעודדים, ומתנחם בחברתם. אני
מנצל את ההזדמנות לגשת אל פתח בחופת הפלסטיק, לשאוף מעט אוויר
צח, ולקרר את פניי ברוח הקרירה שבחוץ. אחר כך אני חוזר אל תוך
הענן, למקום שבו דני יוכל למצוא אותי בקלות. ברמקול מזמינים את
הזוכים במדליות לבוא וליטול אותן.
לא ביום אחד רכשה מיכל את אמונו של דני. אמנם חזותה הנאה עוררה
את סקרנותו, וגם את סקרנותי, אבל היו לה דרישות ממנו, והבדיחות
שלו לא עשו עליה שום רושם. בתחילה, ציפיתי לבואן של התפרצויות
זעם והתחצפויות מצידו, דוגמת אלה שדיווחו לנו עליהן מבית הספר.
לתימהוני, הן לא באו. אני חושב, שדני תפס עוד לפניי, שלא מדובר
פה רק בחתיכה בביקיני, עם תכשיטים זולים ושיער מחומצן, אלא
באשת מקצוע שיודעת את מלאכתה, ובעבודה קשה, שעתידה להשתלם לו
ביום מן הימים. כשדני מאס בעבודה הקשה, הבהרנו לו שאין מדובר
בתחביב אלא בעניין בריאותי, ואין הנחות. פיצוי מה הענקנו לו
בתום האימונים. גלידה בשלהי הקיץ, פיצה חמה בחורף, ושוב גלידה
כשפנה הגשם. הבריכה הפכה לחלק מנוף חיי, פעמיים בשבוע לפנות
ערב, פעם אני ופעם רותי. מהעבודה הביתה, מהבית לבריכה, דפדוף
בעיתון או שיחה בטלה עד סיום האימון, מלתחה, קיוסק ושוב הביתה.
הילד הלך והשתנה. ההפרעות בבית הספר פחתו, וכמוהן גם המריבות
בבית. לא שדני הפך להיות מקובל פתאום, אבל איכשהו זה כבר הפריע
לו פחות. גם את מכשירי ההנשמה למד להפעיל בעצמו, ולקח על זה
אחריות. יום אחד אני יושב כהרגלי לצד הבריכה, הזאטוטים יצאו
לבצע משימה שהוטלה עליהם,  ומיכל מישירה אלי מבט ארוך. המבט
הזה שלה מאד מחמיא לי. והנה מיכל ניגשת אלי, החלוק שמוט ברישול
על כתפיה הדקות, ועיניה מאירות. "אתה יודע", היא אומרת, "עם
שחיית חזה עוד קשה לו, אבל בחתירה הוא ממש מוכשר, אולי בשנה
הבאה תרשמו אותו לאגודה העירונית". כן, בטח, אני חושב במרירות.
אחר כך מתחלפת המרירות בהכרת תודה על כך, שמיכל מנסה לשמח
אותי. אני מחייך ואומר, "אולי, אולי".

"על מה אתה מחייך", העיר אותי דני מהרהוריי. עיניו היו תלויות
בי בסקרנות, תכולות כמו קרקעית הבריכה, כמו העיניים של רותי.
"אה, נזכרתי במשהו", מיהרתי להסתיר את הרהורי החטא שלי אודות
מיכל. "אתה יודע, איציק שלך, הוא בסדר גמור, זה יפה שכל הקבוצה
מתגייסת לעודד את זה שמתחרה". "אחד בשביל כולם, כולם בשביל
אחד!", מחזיר לי דני סיסמא, שקלט מן הסתם בשידורי ערוץ הילדים.
בינתיים מתחילה תנועת משפחות החוצה, אל המכוניות. אני שואל מה
קורה, ומסבירים לי, שאלה משפחות הילדים ששוחים רק חזה. הקהל
הרב הצטמצם מאד. "אתה רוצה כבר ללכת?", שאלתי את בני. "מה
פתאום?", התפלא דני, "חתירה זה הסגנון החזק שלי!". "למה",
הוסיף בחשש, "אתה כבר רוצה ללכת?" "לא, לא", אני מניח יד על
כתפו, "חשבתי שאולי לך נמאס". אני מעריך את ההתעקשות שלו,
ותוהה אם זה קטע של שכחת המגבלות, או החלטה נחושה להתמודד
איתן. "איך ההרגשה הכללית?", שאלתי בזהירות. הוא נתן בי מבט
אחד ואמר בקול חומל, "מה אתה לחוץ, אבא, הכל בסדר".
הנה הם עומדים שם על המקפצות וממתינים לאות. לפתע מתקשתים
כולם, ובטרם נשמעת השריקה דני קופץ פנימה. פסילה. לעזאזל,
לעזאזל, לעזאזל. כל הרוגע והשלווה שהצלחתי לגייס נמוגו. מיהרתי
לסגת, כדי שלא ייראו פניי המכורכמות וילחיצו את דני עוד יותר,
אבל לא נותרו הורים רבים להסתתר בתוכם. עכשיו הוא לא יהיה
מרוכז, עכשיו אצטרך להכיל את תסכולו ואכזבתו, אני כל כך שונא
את זה. הוא יגיד, שהוא לא רוצה יותר ללכת לאימונים, הוא יפסיק
שוב לדבר איתנו, ושוב בעיות בבית הספר, אין לי כח, אין לי כבר
כח. ובכל זאת אצטרך לשמור על שקט ולהגיד לו, שעוד נשוב ונדבר
על כך, הוא אמא ואני. כן, זה מה שאני אגיד. לעזאזל. בינתיים
נשמעה שריקה נוספת, ולאחריה רחש תנועות של ידיים חותרות במים.
מקהלת העידוד של איציק חזרה גם היא לקרוא בשם בני, והבנתי
שהדברים חזרו למסלולם. לאט לאט התקרבתי שוב אל גבול המים
והבטתי. אני לא מאמין. דני, במסלול שלו, הוביל בראש, בהפרש
ניכר משאר הילדים.
גל חם של התרגשות אחז בי, נדמה לי שהתחלתי גם להזיע. מים רבים
באו ופרצו אל חדרי ליבי, מפצפצים קירות של אבן, ממיסים רגבי
עפר, זורמים ומבעבעים בגוון של שוקולד אל כפות ידי ואל צווארי,
עוד מעט אחוש את מתיקותם על שפתיי. כששבה אלי נשימתי, התחלתי
גם אני מעודד: ד-ני, ד-ני, ד-ני.  הנער גמא את המרחק, ואחריו
גם שאר הקטנטנים, באים ודבקים בדופן, אבל מאוחר מדי בשבילם.
"שחית נהדר!", חיבקתי אותו ועטפתי אותו במגבת כשעלה מן המים,
נהדר. דני חייך אלי בחזרה ואמר, "הרגשתי שאני מוביל בהרבה, אבל
המשכתי לשחות בכל הכח, כדי לשבור את השיא האישי שלי". הוא היה
גאה מאד, והגאווה הוסיפה עוד ליפי מראהו. עברה שעה קלה, ושמו
נשמע ברמקול. הוא ניגש למזכירות בצעד בוטח, וחזר משם עם תעודה
בידו ומדליה לצווארו. "שיפרתי את השיא שלי", הודיע לי, "איציק
לחץ לי את היד ואמר שאני עוד אגיע רחוק!".
עכשיו כבר אפשר סוף סוף לחזור הביתה. נסענו בדממה בכבישים
הרטובים, שפנסי הרחוב מתנוצצים בהם. אז מיכל צדקה, חשבתי, הוא
באמת מוכשר. אולי הוא באמת יגיע רחוק.  שוב החל טפטוף קל מזדחל
על השמשות, והפעלתי את המגבים. "אמא כבר התקשרה?", שאל דני.
"עדיין לא", עניתי, "סיכמנו שהיא תתקשר אלי לטלפון הנייד בדיוק
בעשר בערב". אחר כך הוספתי, "אני ארשה לך להישאר ער ולדבר
איתה". "אצלם בבוסטון זה אחת בצהריים", חישב דני, "היא תחמיץ
את ארוחת הצהריים". "הם לא ילכו לאכול בלעדיה", הבטחתי לו,
"היא הרי אורחת שלהם שם, לא ילכו בלעדיה". הגענו הביתה,
שיחררתי את השמרטפית לביתה, ודני הלך להתקלח. הטלביזיה הייתה
פתוחה ללא קול, ורק צליל המים מהמקלחת נשמע. ניגשתי לכוננית
הספרים והוצאתי את אלבום התמונות הראשון של דני, שמתחיל עם
התצלומים שלו כתינוק רך, שגודלו כגודל אמת יד. עמדתי שם,
דפדפתי קצת והחזרתי למקום. הוצאתי את המדליה שלו מכיסי
והתבוננתי בה. אחר כך ניגשתי לחדר הילדים ותליתי אותה במקום
גבוה מכפי הישג ידה של אחותו, אבל לא מכפי הישג ידו. הצעתי את
מיטתו וניגשתי לחלון כדי לגלול את התריס. מבעד לחלון יכולתי
לראות את אורות פנסי הרחוב והרמזורים משתקפים באספלט הרטוב.
הגשם חדל. בשולי הכביש אפשר היה לראות מים זורמים, ממהרים
להיעלם אל תוך פתחי הניקוז, להיספג אל תוך האדמה.

2.1.2002