שמעו סיפור.

יש את עידו. הוא בן 17. תלמיד בכיתה יב'. הוא גר עם אמא שלו,
היא גננת בגן ילדים, אבא שלו מנהל מסעדה ואחיו הקטן רון בן 10.
עידו כל החיים חלם להיות בצנחנים. הוא מתאמן מגיל 15 עם חבר
שלו עמית והוא יודע שהוא יגיע לצנחנים. המצב במשפחה של עידו לא
כל כך טוב. האבא שפתח את המסעדה לא כל כך יודע איך לנהל אותה
ומהר מאד לאחר זמן קצר של הצלחה הוא נופל. נכנס לחובות, לא
מצליח לתפעל את המסעדה ומכך נגררים ריבים בכל הבית. עידו ורון
שומעים את הריבים האלה ולא מתערבים, הם רק יושבים בשקט ומחכים
שהכל ייגמר. עידו יודע שבקרוב הוא מתגייס, הוא יוכל לברוח מכל
זה, ובקצב שהוא מתאמן הוא גם יגיע לגיבוש לפני הגיוס.
יום אחד בפורים, מגיעה בשורה שעידו לא שמח לקבל. אמא שלו
מודיעה לו שאבא שלו עזב. לקח את כל הכסף והלך. לא יכול יותר.
לא השאיר מכתב, הודעה, כלום. פשוט הלך.
אבל אין להם זמן לבכות, הם צריכים להמשיך לתפעל את המסעדה
ולמכור אותה. הם חייבים לפטר את כל העובדים ולתחזק את המסעדה
בעצמם. עוד יומיים מגיע יום התשלומים ואין להם מאיפה להביא
כסף. אמא של עידו לא יכולה לקחת חופשה מהעבודה, אז היא מגיעה
למסעדה, מבשלת, למרות שאין לה מושג איך, עושה מה שהיא מצליחה
והולכת לגן. רון בסך הכל רוצה ללכת לבית ספר ולחגוג את פורים,
הוא רוצה להתחפש. אבל הילדים בבית ספר לא כל כך מקבלים אותו.
אז הוא מעדיף להישאר ולעזור לעידו, למרות שהוא לא כל כך יודע
איך.
ועידו, עידו ממלצר, מבשל, הוא גם הקופאי ומתישהו הוא גם מבין
שאפילו את הכסף לתעודת כשרות אין להם. בין לבין הוא לא יודע
איפה עומד החלום שלו להיות צנחן. הוא חייב להישאר לעזור, כי
אין ברירה. אבל הוא לא רוצה, הוא רוצה רק לצנוח. זה כל מה שהוא
רוצה.
אז עמית חבר שלו בא מדי פעם, והוא... איך לומר... לא הכי עוזר.
תמיד הייתה ביניהם תחרותיות, ועידו יודע שהוא הרבה יותר טוב
ממנו, עד הרגע שהוא רואה שעמית מתקדם, ועידו רץ במקום.
וכל זה רק יום אחד.
בסוף היום כשעידו חושב שיותר גרוע מזה פשוט לא יכול להיות,
מגיע הספק של האוכל. הוא אומר להם שהם חייבים לו כבר על
חודשיים שלמים. הוא חייב את הכסף הזה עוד יומיים. אם לא, הוא
פשוט יתבע אותם. עידו מבין שהוא חייב לעשות משהו. ואמא שלו עם
כל החשבונות לא יכולה ממש לעזור לו, ואת האמת, הוא מעדיף גם לא
לשתף אותה. אז בלילה הוא הולך ותולה שלטים. הוא מנסה לפרסם את
המסעדה כמה שיותר, הוא גם רוצה שיהיו הרבה לקוחות אז הוא מתקשר
לכל מי שיכול לבוא ולשבת שם. החברים שלו לא ממש מבינים מה הוא
רוצה, מה נהיה ממנו, עם כל הדיבורים שלו על הצבא בסוף הוא
יישאר תקוע בחולון וינהל מסעדת פועלים כושלת? איזה נפילה.
מגיעים הרבה קונים, אבל אף אחד לא רוצה לקנות את המסעדה.
עידו מתוסכל, די, אין לו מה לעשות יותר. הוא כבר ניסה הכל.
ורון הקטן בינתיים רואה את כל זה. הוא לא יכול יותר. ואולי
באמת זה הפתרון הכי קל, לברוח. בדיוק כמו אבא. גדול עליו כל
הסיפור הזה, נפל עליו בבום ומה הוא יעשה עכשיו? מאיפה הוא יודע
מה הוא צריך לעשות?
הוא מתקשר לאמא שלו אבל היא עסוקה, כרגיל. כמה היא יכולה להיות
עסוקה כל הזמן עם הילדים האלה בגן שלה?! אין לה ילדים משלה
לדאוג להם? איך היא לא מבינה שהוא לא יכול להתמודד עם כל זה?
עמית מגיע למסעדה וקובע עם עידו את השעה להיפגש בתחנת אוטובוס
לגיבוש. עידו מחליט, זהו. אני הולך לגיבוש. לא מעניין אותי
כלום. אמא שלו מגיעה הביתה ורואה אותו מכין את התיק. איך הוא
לא מבין שהיא נתקעה בעבודה עד עכשיו? מה היא יכולה לעשות,
לעזוב? מי יביא את מעט הכסף הזה שבכלל עוד נשאר? הוא ייצא
לעבוד? גם ככה זה לא מה שהיא רצתה בשבילו.
עם כל החובות האלה והבלאגן ורון שבכלל לא מדבר איתה עכשיו עידו
נשבר?
הם רבים, מה לעשות, זה מה שתמיד קורה. היא אומרת לו שהיא רוצה
שהוא יגשים את החלום שלו, אבל באיזה מחיר? היא אומרת לו שאפילו
רון לא מדבר איתה ופתאום בתוך כל המהומה, איפה רון? הוא עוד
בבית ספר! השעה כבר חמש והם לא הביאו אותו מבית ספר!!!
הם רצים ביחד לחפש אותו. הריב שלהם לא מעניין אותם עכשיו.
הצנחנים לא מעניינים את עידו יותר והחובות לא מטרידים את אמא.
רק רון. איפה רון?! הם מוצאים אותו בפינה חשוכה באמצע העיר.
הוא לא ידע איך לחזור והם לא באו לקחת אותו. הכל קורס. איך הם
נתנו לזה לקרות?
עידו חוזר למסעדה מבולבל, הוא כועס על הכל, על כולם. ואז הוא
מקבל טלפון. טלפון שלפי מה שהוא חשב ישנה לו את החיים. מפקד
מחלקה עם 60 חיילים נמצא ליד המסעדה, הם רוצים לבוא לאכול עוד
חצי שעה. אין לעידו כסף, אין לו מאיפה להביא את האוכל, אבל הוא
יודע ש-60 חיילים יוציאו אותם מהבוץ הזה שהם טבעו בו. מהר הוא
מתקשר לאמא ולרון שיבואו. הוא כל כך שמח. המסעדה שלהם תצליח,
זהו. מכאן רק עולים. 60 חיילים יתנו לו את הכסף לשלם לספק
ויחזירו את החיים למסלול. אולי אפילו הוא יוכל ללכת לגיבוש
ולהיות צנחן! שלושתם מכינים את האוכל בכל המרץ, הם ידעו שזה לא
יכול להיות, הם ידעו שזה חייב להצליח. והנה מגיעים האנשים
בירוק. נכנסים ומשתלטים. מזמינים אוכל בכל כך הרבה כסף, זהו,
הכל טוב.
המפקד בא לדבר עם עידו, הוא רוצה לראות תעודת כשרות. אבל...
אין. הם ויתרו עליה כשלא היה כסף. הם לא יכלו להחזיק אותה.
המפקד נאמן לתקנון צה"ל ולוקח את החיילים שלו משם.
בשנייה אחת הבועה התפוצצה.
פוף.
השולחנות עמוסים באוכל, המטבח מלא בעוד אוכל, הכל היה מוכן
בשבילם. והם הלכו.
אמא ורון עדיין מכינים את האוכל בשיא המרץ ופתאום הם רואים
מסעדה ריקה.

עמית מתקשר, הוא רוצה להתנצל. הוא יודע שהוא היה לא בסדר. אמא
עונה ומבינה שלעידו יש גיבוש. היא יודעת שהוא וויתר על זה
בשבילם.
עידו מבין שהוא יכול היה להיות הצנחן הכי טוב בעולם. הוא יכול
היה להגשים את החלום שלו. אבל הוא מעדיף להישאר. הוא לא יברח.
הוא לא ישאיר את המשפחה שלו ככה.