שוכב במיטה, מנסה להגיע לתנוחה הנכונה הכי נוחה. כל לילה, כבר
18 שנה, ועדיין הוא לא הגיע למסקנה אחת ברורה - אין תנוחה
נוחה. אבל כשיסיק את המסקנה הזו, כל טעמו בחיים יעלם. ממש כמו
לגלות שאין שנייה ביום בה אף חלק בגוף לא כואב. ממש כמו להבין
שאף פעם לא תהיה לגמרי שמח. או תמצא את הקבוצה הנכונה להשתייך
אליה.
רוב האנשים מגיעים למסקנה הזו בסביבות גיל שלושים, לכן אינכם
רואים אנשים מבוגרים עם טעם בחיים. ואם ראיתם כאלו, לא הסתכלתם
מספיק לעומק. הם מזמן גילו כי אין סנטה קלאוס.
אורי מסכן, אורי גילה. אך מוקדם מידי, הוא לא יחפש עוד שום דבר
נוח או טוב. כי זאת הבעיה, אם מגלים שאין תנוחה נוחה בגיל צעיר
מידי, המוח לא יכול לעכל זאת - הוא מסרב ונכנס למצב של חסימה.
לכן אורי מצא עצמו כלוא בגופו שלו בלי יכולות ובלי דרכי
המלטות, יחד עם צעירים כמוהו שהיו נבונים מידי - במכון
הפסיכיאטרי.
אורי היה בן 22 כשהבין, הוא טס בדרך חזרה ממסע להודו. הדבר הכה
בו בדרכו לשירותים, הוא עבר בין השורות הדחוסות, המוני אנשים
המנסים להירדם, ועשה דבר שלא עשה מעולם - הביט בהם. כל אחד
ואחד מהאנשים במטוס הרים את ישבנו, הזיז את ראשו, חיטט בשערו,
גרד באוזנו, סידר כריתו, שמיכתו, חולצתו, תחתוניו. אורי החל
מרגיש עקצוצי הזעה מחזהו, רגליו הרגישו חלשות ומתקשות, הוא פתח
את דלת בית השימוש ונפל שם. הדלת נסגרה אחריו.
הוא נמצא בסוף הטיסה, כשהדיילות הגיעו לנקות את השירותים,
אישוניו מורחבים, בגדיו רטובים מזעה ושתן, דם ירד מאפו, אך לבו
עדיין פעם. אם הייתם מקשיבים לפעימתו הייתם שומעים את מה
שהבין, כי קצב ליבו היה סדיר, בום בם בום בם. בלי שום חריגה,
לא משנה אם יפילו אותו ממגדל או אם אלפי בחורות חשופות חזה
ירקדו ממולו, בום בם בום בם. הוא הבין.
אז כל פעם שאת הולכים לישון ילדים, ילדות. נערים ונערות. זכרו,
הדרך היחידה להרגיש שאתם חיים באמת, היא להיות מוטרדים - תמיד
מוטרדים. אז חפשו את הדברים הרעים בכם. חפשו נקודות חן מסרטנות
וקראו את העלונים הרפואיים שמסבירים כמה קל למות. תפחדו לחצות
כביש או לנהוג, תפחדו לזיין ומאיידס והריון. אל תסמכו על
חבריכם ומשפחתכם, כל האנשים הם רעים מטבעם - תחשבו שחור, ואולי
לא תבינו שהכל צהוב רגיל ויבש.