שעת חצות היא זו, ודברים נתהפכו בי. לא בגלל שהשעה היא שעת
חצות, אך זה בהחלט מוסיף נופך רומנטי להצהרה.
הרבה דברים אני רוצה להגיד, וכביכול כולם מנוגדים, אך עדיין
כולם יושבים בתוכי וכל אחד מהם מושך את נפשי לכיוונו.
אני רוצה להגיד שעשיתי מעגל שלם. דברים רבים שכחתי בלהיטותי -
למצוא את עצמי, להיפטר מהנטל שהוא הבעיות שלי, לברוח מעצמי.
עכשיו אני רואה הרבה דברים שלא ראיתי לפני כן, למרות שבטוחני
שיש עדיין דברים אף רבים מאלה שאני עדיין לא רואה, אבל אומרים
שהצעד הראשון לחוכמה הוא להכיר בטיפשותך, ואולי זה רק אני
המצאתי עכשיו. בכל מקרה, כך או כך, חזרתי להתחלה, אבל לא
בידיים ריקות חזרתי, אלא מחוזק. זה מזכיר לי קצת את משחקי
ה-RPG שפעם לבי הלך שבי אחריהם, ואני בטוח שיצר ההתמכרות עדיין
פועם בי, אם אך לתת לו דרור. ההמשלה היא ששם אתה מתחיל בלא
כלום, בנקודת האפס, ומטרת המשחק היא להתחזק כדי להתעמת לבסוף
עם הבוס, האויב הכי חזק. בדרך אל הבוס אתה פוגש אויבים רבים,
חלקם אתה פוגש ומכניע, אך חלקם אין בכוחותיך לנצח, וכל מה
שביכולתך לעשות זה ללכת ולהילחם בקרבות אחרים, קלים יותר, וזאת
כדי להתחזק, כך שבבוא הזמן אפשר יהיה לחזור חזרה, אל מקומות
נשכחים, ולהתעמת עם האויבים החזקים מעברך בעזרת הכוחות שרכשת.
אף פעם לא יכולתי להתנגד למשחקים כאלה, ויהי מה, מאחר שהסיפוק
שפושט בי בכל פעם שאני מכניע אויב שפעם היה גדול ממידת
כוחותיי, הוא סיפוק עצום. הסיפוק בידיעה שהנה השקעת מאמץ רב
כדי להתחזק, ולא ויתרת, ועכשיו יש תמורה לעמל הרב, אויב מובס
שפעם נראה בלתי מנוצח. ואולי בזה העניין, הרי מאז ומתמיד
התמודדתי עם עצמי בחיים האמיתיים, לא אלה אשר פרושים על מסך
המחשב, אלא אלה שמהם אין אנו יכולים להתנתק ואשר כל יישותנו
שזורה בהם. אך בחיים, שלא כמו על מסך המחשב, ההתקדמות איטית
ומייגעת, ואין הבטחה כי לבסוף תגיע למקום יותר טוב. לעולם אין
אתה יכול לשמור את הנעשה ולחזור אליו במקרה צרה, וההתקדמות
עצמה אינה נעשית מול דמויות שחור ולבן, אויבים וחברים, אלא
בעיקר בינך לבין עצמך. אין מספרים שיעידו עד כמה חזק כוחך מאז
הפעם האחרונה שבדקת. והקשה מכולם, כנראה, הוא שאין אתה יכול
לעשות הפסקה כשעייפה נפשך מלהמשיך.
ודבר מעניין שאליו שמתי לב הוא שככל שהתחזקתי בחיי, כך סר חנם
של המשחקים בעיניי. ככל שאני מתקדם בתוך עצמי, כך פחות ופחות
יש בי תלות בתחליפים.
אך את כל ההסבר הזה התחלתי ממקום אחר לחלוטין. השלמתי מעגל.
כנראה זה נכון, כנראה אין אדם יכול להיוושע מבלי ליפול, ואני
החזקתי בחוזקה כל חיי. איני אדם שמרבה בדעות, אבל בדעה מי אני
חושב שאני צריך להיות, לא כל כך בשביל עצמי כמו בשביל אחרים,
תמיד החזקתי איתן ויציב, לא מרפה לרגע. ואחיזה במצב מנטלי
מסוים משולה לכל אחיזה מסוג אחר; ככל שתחשוב על לעזוב ותשכנע
עצמך שהגיע הזמן, כך יקשה עליך הדבר ואחיזתך רק תתהדק, ורק
כשלבסוף עייפת ונדדה מחשבתך לדברים אחרים, אז ורק אז יהיה
בכוחך לעזוב, כי תרפה אחיזתך ואין הדבר ייראה כל כך קריטי אלא
כעניין של מה בכך. כל מה שצריך זה להפנות את הראש ולחשוב על
משהו אחר, זאת אני רואה עכשיו, וכמו כן מבין עד כמה בור הייתי
בעניין עקרוני שכזה.
ועוד דבר שמשותף לי לאדם שאוחז, או אחז, בכל כוחו היא ההבנה עד
כמה טיפשי היה להתיש כוחי בדברי הבל, כאשר כה קלה היא העזיבה.
כח מתוקה הישועה כשנופלים לעומקים חשוכים, ואז בעמל רב מטפסים
מעלה ומעלה, כי בנופלך למטה ובטפסך למעלה אתה מלקט תשובות
ותובנות אשר אינן מצויות על פני הקרקע. ולמרות ששוב רגליך הן
אותן רגליים ודורכות הן באותו מקום בו היו לפני הנפילה, הרי
נפשך שונה כולך טוב יותר. וזה כוחה המרפא של הנפילה, או
הישועה, ואין האחד מתקיים במלואו בלא השני.
אז עכשיו עזבתי, לא לחלוטין כי אם אצבע או שתיים בלבד, אך
עדיין התרחשה עליי ישועה בזעיר-אנפין, ואני חזרתי למקומות בתוך
עצמי אותם כבר שכחתי, אך חזרתי טוב יותר ומחוזק. מבין אני היטב
שאחיזה כה איתנה בדעות ובהבנות, אין טיבה להתרפות בבת אחת, אלא
אצבע אצבע, ואין אני אחיש אותה פן האחיזה רק תתהדק, וההישג אשר
כבר השגתי, קטן ככל שיהיה, גם הוא יתבטל מחמת חפזוני. נכון
טענו כשאמרו, החיפזון מן השטן, וזה נכון לדברים רבים.

אז הנה לא אכתוב שוב כי צפונות לבי הן שהנפש תשתחרר ואני סוף
סוף אוכל למצוא קצת שלווה, ודבר אשר יקר לי מזאת, שלמות, עם
עצמי. לא אחזור ואגולל את כל רצונותיי, כי אז הכל יתבטל ורשימת
רצונותיי תהפוך לדברים אותם לא אשיג עוד. לא אסיים אפילו בנימה
של תקווה, אם כי רבה התקווה בלבי.

דבר אחד שאני כן אציין לסיום היא הסיבה לפרסום. אין אני מאמין
שרבים ינהרו לקרוא וידוי זה, כי מן הסתם רבים וזרים לי הוא לא
יעניין. אך צריך אני לדעת שוידוי זה חשוף, לא מאחר שזה וידוי
כה חשוב, כי הרי במרוצת הזמן היו לי וידויים הרבה יותר גורליים
כלפי עצמי וכלפי אחרים, אלא כי אני מאמין שהוא מסמל משהו,
כמוהו כעצם חשיפתו לציבור, הוא מסמל שינוי מסוים בתפישה וראשית
ניצנים של שלמות, ואולי השלמה, אשר בכל מקרה לא אחיש.

ומצד שני, פשוט הגיע הזמן שאני אפרסם משהו, מאחר וזמן רב יבש
היה מעיין הכתיבה במחוזותיי.