אם היית מרביץ לי, היה כואב לי פחות. כאב פיזי זה כלום לעומת
מה שאתה מעביר אותי. אני מסתכלת לך עמוק לתוך עיניים גדולות,
בחיפוש אחר תשובה שבטח לא תבוא. המבט שלך ריק, קפוא. או שאולי
פשוט לא מוכר. מי אתה בכלל? אני באמת לא יודעת. יש לי מושג
כללי בגדול של מי ומה אתה. חוץ מזה, הכל בגדר השערות, שמועות,
דמיון. או... כל כך הרבה דמיון מעורב כאן. כי הרי אם לא, לא
היית כל כך מושלם בעיניי. אתה לא מושלם. אני לא מושלמת. אף אחד
לא מושלם. ובכל זאת, יש לך נטייה כזאת בוטה לזלזל בי. ואם לא
לזלזל אז פשוט לא להעריך. אין לך מושג מה אני עוברת כשאתה עולה
במחשבה. שאני שומעת את השם שלך. או סתם שמדברים עליך. בעיטה
בבטן ובחילה קרה בגרון שלאט לאט מתפשטת בשאר הגוף. הידיים
נהיות קרות ומתכווצות לאגרוף. הציפורניים נכנסות לתוך העור של
כף היד ומאיימות לחתוך אותו מרוב חוזק. אני מרגישה כל כך טיפשה
שאני חושבת עליך. איך לא ידעתי לעצור בזמן. איך לא הבנתי מה
הולך כאן. איך לא ראיתי מה שעמד מתחת לאף שלי. איך לא הרגשתי
את הסטירה. איך התעלמתי מהכל והמשכתי לרצות אותך למרות שכאב
לי, ולמרות שכולם אמרו לי "מספיק". רצו שאני אהיה מאושרת. שאני
אתגבר עליך. ואתה רצית אותי ב"סטנדביי" שכזה. לדעת שאני שם
במקרי חירום. שדברים מתפקששים בחיים המושלמים שלך. או שפשוט
חשבת שאני אמשיך לרדוף אחריך ולהתייחס אליך גם כשתתעלם, תיעלם,
ותדרוך על ההשקעה שלי שוב. אני לא יכולה להסביר לך אפילו כמה
אני עייפה. שאבת ממני כל כך הרבה אנרגיות. אני פשוט רוצה לישון
ולא לחלום עליך, לחשוב עליך, או לראות אותך יותר. אתה יודע,
יכול להיות שגם בלי להתכוון, איך למשוך אותי אליך. והאמת שנמאס
לי. אז אני אשחרר את החבל בתקווה שתיפול אחורה. עוד לא החלטת
מה אתה רוצה ממני. וזה לא מונע ממך לשגע אותי. אז זהו, שאני כן
ידעתי מה אני רוצה ממך. ידעתי גם שאני לא אקבל את זה ממך. אז
אין לי סיבה לתת יותר. בוא ונודה באמת, לשנינו אין פה הרבה מה
להפסיד. ידידי נפש אף פעם לא היינו, והזיכרונות הטובים יישארו
שם תמיד, כי הם פשוט כאלה מושלמים. בעיניי לפחות. אבל כמו שכבר
קראתי להם, "זיכרונות", של עבר. אתה לא אותו בן אדם שהיית. וגם
אני לא. התמימות נעלמה.

ולמרות כל זה, אני לא כועסת עליך. אני עייפה ממך. ונמאס לי
לנסות להבין אותך. אני לא מכירה אותך ואני גם לעולם לא אכיר.