חלק מהשיחות היו מעיקות מדי, עד שבשלב מסויים לא יכולתי לשאתן
עוד. באחת השיחות שהיו סמוכות לשיחת התגלית הארוכה, סיפר לי
יהודה שבאחד מסופי השבוע האחרונים הם יצאו לבלות - יהודה,
אלעד, ועוד שני חברים של אלעד, שלמדו איתנו בתיכון - אחד מהם
תומר, חבר הילדות של אלעד. הם הלכו לפאב נחמד בתל אביב והשתכרו
כהוגן. כשיצאו מהפאב, כך סיפר לי, ישבו יהודה ואלעד במושב
האחורי של מכונית אחד החברים, שהסיע אותם לבית של יהודה. כשכבר
חשבתי שאין לסיפור שום פואנטה מיוחדת, הפיל יהודה את הפצצה:
-"היינו כל כך שפוכים, שתומר ואסף לא שמו לב שאני מביא לאלעד
ביד במושב האחורי".
קנאה עצומה היכתה בי, בשיעור שלא חשבתי שקיים. היה לי ברור
שזהו מינון הקנאה שיכול להוות מניע לרצח. יהודה המשיך.
-"אני מניח, שגם אלעד היה שיכור מדי כדי להרגיש משהו, או כדי
להפסיק אותי. אבל זה היה מדהים. אתה לא מבין כמה אני מאוהב בו,
כמה אני נמשך אליו".
ואני שותק.
-"אגב, יש לו זין קטן... כאילו לא פיצי, אבל גם לא גדול...
ממוצע ומטה... אבל כמו כל דבר אחר אצלו - מושלם. הכל כל כך
מסודר ויפה ואסתטי. פשוט מושלם".

המשכתי לשתוק, והקנאה המשיכה לגאות. לא הייתי מסוגל לסבול את
המחשבה שבעוד שאלעד היה במרכז הפנטזיות שלי, שרציתי כל כך לממש
את משיכתי אליו, שנהיה ערומים ביחד, מישהו אחר קיבל את הזכות
לכך. בזמן שכל מה שאני ואלעד הגענו אליו היה מזמוז, יהודה קיבל
את אלעד במערומיו, בשלמותו, בטוהרו, בצורה הכי שלמה וטבעית
והיה עימו בסיטואציה מינית. רציתי למות, ויהודה המשיך, בנשימה
אחת, לתאר את מעללי אותו ערב.

-"כשהגענו אלי הביתה, תומר עזר לי להכניס את אלעד לחדר, ואז
נזכרתי ששכחתי את הסוודר באוטו, אז ירדתי עם תומר בחזרה למטה,
וכשהיינו לרגע לבד, אני לא יודע מה נחת עלי - אמרתי לו בייאוש
'אלעד הומו'. 'מה? על מה אתה מדבר?' הוא שאל אותי. 'הוא הומו,
אתה לא קולט, הוא הומו!' כמעט בכיתי, נשבע לך. הוא אמר לי 'לך
לישון, יהודה, אתה לא יודע מה אתה מדבר כבר'".
-"טוב, למה ציפית מההומופוב הכי גדול עלי אדמות? הומופוב זו
מילה קטנה עליו. נאצי יותר מתאים".
-"אשכרה, אני לא אהבתי אותו בכלל. תמיד הייתי בטוח שהוא מדבר
עלי עם אלעד מאחורי הגב, ופעם אחת אלעד אמר לי שתומר אמר לו
שאני בליינד הומו. זה היה כל כך מביך שהוא סיפר לי את זה.
רציתי למות. הקיצר, איך שלא יהיה, למחרת התקשרתי אליו, לזבל
הזה, ואמרתי לו שאני מצטער שדיברתי שטויות בלילה, ושלא
התכוונתי למה שאמרתי, וביקשתי ממנו שלא יספר את זה לאלעד
ושנשכח שזה קרה, והוא רק אמר לי 'זה מה שחשבתי' כמו איזה
מניאק".

סיפורים מהסוג הזה, שעוררו בי קנאה וגרמו לי להרגיש כל כך רע,
ליוו אותי הרבה אחרי השיחה ולא היו בדיוק מסוג הפיקנטריה שבריא
לי לשמוע. אחרי הכל, מדובר בבן אדם שהיה הכי חשוב לי בעולם,
שרציתי יותר מכל, שפגע בי יותר מכל. יום אחד הגיעו מים עד נפש,
לא יכולתי יותר:

-"יהודה, תשמע, אני לא יכול יותר. אני לא מסוגל לשמוע את
הדברים האלה. זה גדול עלי מדי, אני לא עומד בזה. אנחנו לא
יכולים להמשיך לדבר. א... אני לא רוצה שנמשיך לדבר... אל תתקשר
אלי יותר בבקשה. אני מבקש ממך, אל".
-"מה !? איך אתה יכול להגיד לי את זה ? אל תעשה לי את זה...
עברנו כבר את השלב הזה, לא ? חשבתי שעברנו את זה ! עם מי אני
אדבר על זה אם לא איתך? אף אחד לא יודע עלי בכלל ! ואף אחד לא
מכיר את אלעד כמוך. בבקשה תנסה להבין אותי..."
-"אני ממש מצטער, אבל זה עושה לי רע, זה מחזיר אותי אחורה
לתקופות הכי שחורות שהיו לי בחיים, וזה הדבר האחרון שאני צריך
עכשיו... כאן..."
שנינו שתקנו שתיקה ארוכה ועצובה.
-"טוב", אמר לבסוף, "בוא נעשה דבר כזה - היום יום שישי. בוא
נעשה הפסקה עד..."
-"לא, יהודה, אני לא מדבר על הפסקה, אני מדבר על..."
-"תשמע עד הסוף ! למה אתה לא נותן לי לסיים ?"
-"בבקשה... סיים".
-"תודה. היום יום שישי. בוא נעשה הפ-ס-קה עד יום שני - אל
תפסיק אותי - אני אתקשר אליך ביום שני ונדבר, בינתיים תקח זמן
לחשוב".

ואמנם, לא דיברנו במשך שלושה ימים תמימים, אשר במהלכם חשבתי
עליו ועל אלעד בלי הפסקה. אפילו חשתי ניצוץ של געגוע לקולו של
יהודה, געגוע שניתן היה לפרשו כהתחלה של רגש כלשהו כלפיו. ביום
שני המדובר הגיע תורי להיות תורן מטבח, מה שאומר שהייתי צריך
להיות בחדר האוכל כחצי שעה לפני מועד ארוחת הבוקר, קצת לפני
השעה שש, על מנת לערוך שולחנות. מספר שעות לאחר מכן, בסביבות
השעה 9 בבוקר צלצל הפלאפון מבעד לכיס מכנסי ה-ב' הרחבים, בעוד
ששטפתי כלים בכיור המתכתי הצבאי הענק. סגרתי את הברזים, ניגבתי
ידי בחולצה, הושטתי יד אל המכשיר ועניתי בהתרגשות רבה למראה
שמו של יהודה מופיע על הצג.

-"היי".
-"היי".
-"מה נשמע?".
-"הכל בסדר, ואצלך?"
-"אני שוטף סירים, לא יכול להיות טוב יותר".
-"מסכנון שלי... לא נורא עוד מעט זה נגמר".
-"כן... מה אתה עושה ער כל כך מוקדם?"
-"סתם... התעוררתי... אני לא ממש יכול לישון... אני אפילו חולם
עליו".
-"הבנתי". רציתי להגיד לו "התגעגעתי אליך! בוא לא נעשה עוד
הפסקות כאלה אף פעם!", אבל נזהרתי בלשוני.
-"נו? חשבת? נרגעת? מה אתה אומר?"
היה לי כל כך לא נעים שהוא צריך לשאול אותי שאלות כאלה, כמו
מועמד למקום עבודה ששואל אם התקבל. פתאום התביישתי בהפניית
העורף הזמנית שיזמתי.
-"כן, חמוד, אני בסדר, חזרתי לעצמי קצת. אין לי בעיה שנישאר
בקשר. יש לי רק בקשה אחת קטנה..."
-"מה שתגיד", נשמע מאושר לפתע.
-"אם אתה יכול לחסוך ממני את כל התיאורים בפרטי פרטים של הזין
של אלעד, ומה אתה עושה לו, ומה הוא עושה לך. אני לא יכול לשמוע
את זה".
-"אין בעיה. מצטער אם הגזמתי".
-"טוב... אז נדבר אחר כך... יש לי עוד אלף צלחות לרחוץ
בערך..."
-"טוב, ביי חמוד, אני אתקשר אליך בצהריים".

הרגשתי הקלה עצומה. אפילו אושר. השיחות עם יהודה התחדשו, וכמו
קודם היו מדהימות וייחודיות. השלמנו משפטים אחד לשני, אם בשבחו
של אלעד ואם בגנותו. לראשונה בחיי, דיברתי על אלעד עם מישהו
שהכיר אותו לעומק כמו שאני הכרתי. מישהו שידע עליו הכל, והכיר
את כל צדדיו האפלים, את כל התסביכים. זה לא היה קרוב בכלל
לשיחות שהיו לי על אלעד עם אנשים שסבבו אותי, אפילו לא עם גלי.
היו לו דברים לחדש לי, דברים שלא ידעתי על אלעד. דברים שרציתי
לדעת, ולא לשם רכילות, אלא מתוך התעניינות כנה. הלא מאז
שנפרדנו, לא הייתה לי כמעט שום דרך לברר עליו פרטים, לדעת מה
איתו.

אהבתי גם את העובדה שיכולתי "לקחת" את יהודה איתי לכל מקום.
דיברנו בזמני המנוחה בין משמרות - בחדר המגורים, ברחבי הפלוגה,
אפילו כשהלכתי לחנות המכולת של ההתנחלות לקנות דבר-מה, תמיד
הוא היה איתי, בקולו. אף שוחחנו בזמן משמרות, באותם בורות
בידוק או ב-ש.ג, כשאין חשש שמישהו רואה, ובעיקר במשמרות הלילה,
לאחר שנגמרו המשאיות, ורק המתנו בחדרון השומרים שתגיע השעה שש
וחצי בבוקר, על מנת שנוחלף. כך הוא המשיך ללוות אותי לאורך
האבט"ש. דיברנו שעות על גבי שעות, ונרקם ביננו קשר הדוק ולא
ממש מוסבר. הרגשתי, כאילו אנחנו מכירים שנים, כאילו הוא מכר
ותיק, כאילו אם וכאשר ניפגש, לא תהיה זו פגישה בין זרים, ולא
נצטרך לגשר על פערי היכרות כלשהם. חשתי, שגם הוא מרגיש כמוני,
והשיחות ביננו זרמו, ועם הזמן עסקו גם בנושאים אחרים הנוגעים
לחיינו הפרטיים, אם כי בשלב ראשון הן סבבו בעיקר סביב אלעד,
ובקשר שלנו אליו.
באחת השיחות הבאות, ניסיתי לברר עוד על מה שאלעד חשב עלי ועל
היחסים ביננו.

-"אז מה עוד אלעד סיפר לך עלינו?", שאלתי.
-"הוא סיפר לי הרבה דברים... שהייתם חברים טובים. הוא סיפר לי
שמתישהו התחלת להיות מניאק אליו... ושקצת אחרי זה רבתם בגלל
משהו והפסקתם לדבר".
-"אני הייתי מניאק אליו?!", התקוממתי, מרוגז מהדרך המעוותת שבה
הציג אלעד ליהודה את הדברים מזווית ראייתו בלבד. משום מה
הרגשתי צורך להצטדק בפני יהודה, לא להיחשד כאחראי לסיום היחסים
עם אלעד.
-"אני מתאר לעצמי שזו לא אשמתך, או לפחות לא רק אשמתך, אבל אני
לא יודע על מה רבתם ולמה זה נגמר".
-"אני אגיד לך למה זה נגמר. כי הוא החליט לקום יום אחד ולהכריז
שהוא סטרייט, שהוא לא רצה אותי, ונגעל, ושהוא רוצה שנשאר
חברים, אבל הוא לא הומו וכדאי שגם אני לא אהיה", התחלתי בשטף
וסיפרתי ליהודה הכל על שיחת האימים. הוא היה המום.

-"ואו, איזה כלב הוא. את האמת, לא האמנתי, למרות כל מה שעברתי
איתו, שהוא מסוגל להגיע לכאלה רמות של רוע. מסכן שלי", אמר
ברוך וחמלה וריגש אותי, "כמה סבל עברת בגללו. אתה עדין חושב
עליו?"
- "ברור. מה אתה חושב? שסתם סיפרתי לך עליו בשיחה הראשונה שלנו
כששאלת אותי על ההיסטוריה שלי עם בנים? מה חשבת, שסתם בחרתי
אחד מרשימה? הוא רדף אותי הרבה אחרי, ועד היום יש לי צלקות
ממנו. ברור שהמצב שלי הרבה יותר טוב מאשר מלפני ארבע-חמש שנים,
אבל תראה - עובדה - לא היה לי מאז אף אחד אחר. נכון, אולי לא
חיפשתי מספיק, אולי הייתי סגור ומכונס, אבל גם לזה יש סיבות.
זה לא בא סתם". פתאום הבנתי את האירוניה - אכן בשיחה הראשונה
שלי עם יהודה דיברתי על אלעד, בלי לדעת שיהודה שומר באמתחתו את
הסוד הגדול. לא ידעתי שהוא מכיר את אלעד ונמצא איתו בקשר ממש
באותם רגעים של השיחה. תחושת מבוכה מהולה בכעס הציפה אותי.
-"יא אללה, איזה עצוב זה. אתה חושב שגם אני לא אצא מזה אף פעם
? אני כל כך פוחד שאני לא אצליח לשכוח אותו, שהוא יהרוס לי את
החיים, שהוא ירדוף אותי".
-"יהיה בסדר, אתה תראה..."
-"אוף, אני רוצה כבר שניפגש... אתה כזה חמוד", זרק פתאום.

עכשיו כבר לא שמרתי על הקרירות שאפיינה אותי לפני שידעתי את
סודו של יהודה, כשנמנעתי מלטפח אצלו תקווה שניפגש, והעדפתי
לומר לו "אל תבנה על זה". עכשיו גם אני רציתי לפגוש אותו.
התקרבנו מאד, כמה שזה מצחיק להגיד את זה על דמות טלפונית.
-"איך אתה יודע שאני חמוד?", שאלתי בהתרסה. אני לא אוהב שאנשים
אומרים סתם דברים באוויר, "אתה לא מכיר אותי בכלל בתכל'ס".
-"אני יודע, כי אתה נשמע ככה, ואני בטוח שאתה חמוד, במיוחד אם
אלעד רצה אותך, וחוץ מזה...", מתח אותי.
-"חוץ מזה מה?!", התעצבנתי.
-"חוץ מזה שראיתי תמונות שלך... ואפילו ראיתי אותך פעם אחת
במציאות".
-"במציאות ?! מה ?! איך ? מתי ? איפה?", שאלתי. כרגיל, יהודה
הצליח להפתיע אותי.כרגיל, יהודה הצליח להפתיע אותי. לגבי
תמונות ידעתי למה הוא מתכוון - היו לאלעד תמונות שלי מטיולים
שנתיים וגם מהפלגות ביאכטה של הדוד מיקי, אבל במציאות ?