במלחמה הזאת אני אפסיד. להילחם בשעונים מעוררים זה הדבר הכי
מטופש בעולם, לא משנה מה לא תעשי, הם עדיין ימשיכו לטרטר בקול
הצורמני שלהם, עד שתהיי חייבת לקום מהמיטה ולכבות אותם, ואז
אין שום סיכוי שתחזרי לישון מחדש.
בכלל, השעון המעורר נלחם בי, כי הוא מעיר אותי למציאות שאני לא
רוצה להיות בה.
אז אני קמה כל יום בשבע בבוקר, מטיילת יחפה על הרצפה הקרה. ואז
כמו על טייס אוטומטי, אני עושה מקלחת, ואז הולכת עם תחתונים
וחזייה לשתות קפה. מתלבשת, מתאפרת, עולה על עקבים ונוסעת
לעבודה שלי בתור מפיקת אירועים.
נמאס לי כבר מהעבודה הזאת, כמה אני יכולה לארגן לאנשים שמחים
אירועים שמחים עוד יותר, בזמן שכל הנשמה שלי שחורה מרוב עצב.
אבל אני לא יכולה להתפטר. לא עכשיו. וגם אם אני אתפטר, מה אני
אעשה בבית.
רק אזכר במציאות שלי.
אלמנה בת 27.
חשבתי שבגיל 27 החיים שלי ייראו מושלמים. היה לי הכל. עבודה
מעניינת, דירה משל עצמי, עם ריהוט בצבע בוק ומקלחת בגוונים של
כחול, וחדר שינה שרק התחנן שיעשו בו סקס. היה לי בעל, וכל בוקר
היינו שותים קפה כשאני לבושה בתחתונים וחזייה, ואם היה לנו זמן
היינו עושים את זה על השולחן במטבח. אפילו חשבתי שיהיו לי
ילדים בקרוב, וכבר תכננתי להפסיק עם הגלולות ולתכנן את הילדה
המושלמת שתהיה לי, ואיך אני אעשה לה קוקיות כל בוקר.
אבל הכל נגמר.
שש שנים של חברות, מתוכם שנתיים נישואים, נגמרו בלילה אחד,
כשהוא חזר מאוחר בלילה מהעבודה, ואיזה נהג משאית אדיוט פגע
בו.
מאז אותו לילה, כששוטרים דפקו לי בדלת ובישרו לי את מה שאני לא
רציתי לדעת, החיים שלי לא אותו הדבר.
ההלוויה והשבעה עברו לי כל כך מהר, לא ראיתי שום דבר בעיניים.
רק אחר כך, הייתי  צריכה להתחיל להתמודד עם החיים.
לא יכולתי לחזור לעבודה. במקום זה ישבתי בבית. העפתי את כל חפץ
שקשור אליו. את התמונות דחפתי לתוך קופסה ונתתי לאחותי, שתשמור
עליהן בנתיים.
רק את הבושם שלו, הוגו, שקניתי לו פעם, שמרתי. רק כדי להיזכר
בריח שהיה כל כך אופייני לו. החלפתי את המיטה, ניקיתי את כל
הבית, כולל פנלים ומאחורי הארונות והמקרר. לא יכולתי להשאיר
ממנו שום זכר, לא יכולתי לחיות בתוך הדברים שהיו לו, הדברים
שהוא נגע בהם.
חבל שזכרונות אי אפשר למחוק.
ואז ישבתי בבית.
לא עושה כלום, רק בוהה בקירות.
"אלה", אמרו לי כולם, "את חייבת להתמודד. את חייבת להיות חזקה
ולהמשיך הלאה".
זין עליהם. לא רוצה להמשיך הלאה. איך אני יכולה לשים את הגבר
היחיד שאי פעם אהבתי מאחוריי.
במשך שלושה חודשים ישבתי בבית. הסתובבתי כמו סהרורית, ולא
התקלחתי, ולא ניקיתי ולא בישלתי ולא כלום.
עד שאמא שלי באה לקלח אותי, ולבשל ולנקות, ואמרה שאני חייבת
לחזור לעבודה, לפחות לעשות משהו עם החיים שלי.
אז חזרתי לעבודה. אבל הגעגועים לא מרפים. אין יום שבו אני לא
חושבת עליו, ומחכה לו שיחזור. אני מריחה כל לילה את הבושם שלו,
ולא מפסיקה לקרוא לו שיבוא. שיחזור אליי. איך הוא יכול להשאיר
אותי לבד עם החיים המסריחים האלו.
אחותי אמרה שהיא תביא לי חתול, כי חיות עוזרות בזמן משבר.
כאילו שאיזה יצור פרוותי יוכל להציל אותי מתהומות הייאוש,
הבדידות והגעגועים האלו, והמוני הדמעות.
אם רק מישהו היה מבטיח לי שאני אתאחד איתו בעולם הבא, הייתי
מתאבדת מזמן.