לבוש חולצת טריקו ספוגת זיעה, הוא פתח את המקרר והוציא קרטון
מיץ תפוזים סחוט. עדיין מתנשף מריצת הבוקר השגרתית שלו, הוא
הבריג את הפקק החוצה והטה את הבקבוק לתוך פיו, תוך שהוא מנסה
להכניס אוויר ומיץ בו-זמנית.
"ראית את הפנקס שיקים שלי?" שאלה רונה ונשקה חפוזות את בעלה.
"היום מגיע הטכנאי של המדיח" המשיכה תוך כדי כפתור עגיליה
באזנייה, הרתחת מים בקומקום החשמלי וניגוב השיש משאריות ליל
אמש. אמיר שמע את דברי רונה, אמנם זיכרונות ליל אמש העסיקו
אותו יותר שעה שצפה בזוגתו החטובה להפליא לבושה חליפה אדומה
בוהקת. הוא נזכר ביום שחזרה עם החליפה מהחנות. או בלילה של
אותו יום ליתר דיוק. רונה בינתיים פתחה וסגרה את מגירות המטבח
בחיפוש אחר פנקס השיקים.
"מירו? אתה איתי?!" שאלה רונה. "מה?!" קץ אמיר מזיכרונותיו
המתוקים, "אהה, לא יודע... נראה לי שהם במגירה של ה-"
"בסדר, מצאתי" קטעה אותו. רונה הניחה את הפנקס על השיש ושלפה
את עטה מכיס חולצתה. אמיר התקרב אליה מאחורה, נצמד אל אחוריה
תוך שהוא מוציא לאיטו את חולצתה מחצאיתה.
"נו, באמת מירו, אין לי זמן עכשיו.. איך קוראים לו, לטכנאי
הזה?" . שאלה רונה כשהיא מסדרת מחדש את לבושה. אמיר ניסוג
אחורה בהכנעה.
"לא יודע, בכלל נראה לי שצריך לשלם לחברה ולא לו, לא?". רונה
שבאותו הרגע תהתה האם יש הד בחדר אמרה: "טוב, הוא אמור לבוא
בשתיים, אתה תהיה פה, נכון? אז תשאל אותו כבר, טוב?"
"טוב." ענה אמיר, מרוכז הרגעת יצריו.
"טוב, אז אני הולכת, תאחל לי בהצלחה!"
"בהצלחה!!!" אחל אמיר תוך שהוא נושק על מצחה נשיקה איטית
וגאה.
היום זה יום מאוד חשוב בשבילה. היא מציגה שלושה רעיונות שלה
למסע הפרסום של חברת מיקרוסופט ישראל. היא הצליחה בעבר למכור
כמה רעיונות, אבל לא למסעות פרסום גדולים או לחברות גדולות כמו
מייקרוסופט ישראל. היא הייתה בעיצומו של הטיפוס אל עבר השלבים
הגבוהים של סולם ההצלחה.
אמיר, לעומת זאת כבר היה שם. כבר בגיל 29 סגל לעצמו סדרה של
ניצחונות במשפטים מורכבים, בהם התמודד מול טובי עורכי-הדין
הידועים, והביא לניצחונות מהירים ביותר בעזרת גאוניותו, כושר
ההתבטאות והקסם האישי שלו. בגיל 31 כבר היה שותף בחברת עורכי
דין משגשגת. בגיל 33 מכר את חלקו וקנה את דירת הפנטהאוס שלו
ברעננה.
כיום הוא משמש יועץ משפטי של חברת היי-טק במשרה חלקית. דבר
הנותן לו שעות בית רבות ומספיק כסף כדי לקבל יחס מועדף בתור
בבנק.
"הלכתי!" קראה רונה כשהיא סוגרת את דלת הכניסה מאחוריה.
"ותתקלח לפני שאתה מתיישב בסלון!" השחילה, תוך פתיחת הדלת
וסגירתה שנית.
"ביי." השיב אמיר.
אמיר ניגש לסלון ופתח את דלתות המרפסת השקופות. רוח קיצית נשבה
על פניו והעניקה לו תחושת קרירות מענגת. הוא פשט את חולצתו,
ולאחר ניעור קל של הידיים, התכופף, נשען על ידיו והחל לבצע
שכיבות שמיכה. בעודו מכופף ומישר את מרפקיו בקלילות, חשב על
גופו המחוטב ועל שרירי החזה שפיתח בעמל רב. הוא נזכר איך הוא
אוהב שבמשחק המקדים רונה בוהה בהם, ומחייכת אליו חיוך מזמין.
ואיך שהוא מתהלך בגאווה בין הנשים במסיבות ה"סווינגרס", ומקבל
הזמנות והצעות בזכות אותו גוף שלו. כמובן שהעובדה שרונה מהלכת
לידו תורמת את חלקה לעניין .
זה היה יום חמישי, אחד משני ימיו החופשיים בשבוע. ימי חמישי
ושישי היו הימים הפנויים שלו. בימי שבת בערב היה נוסע למשרד
לפגישה עם המנכ"ל והבעלים בענייני עבודה.
בשאר הימים היה חוזר בשעה אחת ושלושים ונפגש עם חברים עד שעות
אחר הצוהריים אותן היה מקדיש לרונה.
בערבי ראשון וחמישי היו נוסעים לווילה של רפי ונגה הופמן
ברעננה. שם היו נפגשים עם זוגות אחרים ומגשימים פנטזיות עד
אור הבוקר. בשאר ימי השבוע היו מגשימים זה לזו פנטזיות. הייתה
בהם הרבה תשוקה, והרבה רצון לממשה. הם אהבו לתת חופש אחד לשני.
כך כל אחד יכל לממש את הפנטזיות של עצמו מבלי לפגוע בצד השני.
סידור נוח.
את נגה הופמן פגשה רונה בדיסקוטק שאליו הלכה עם חברתה. רונה
וחברתה רקדו ריקוד ארוטי משהו, תוך הצמדות אחת לשניה. במהלך
המסיבה נגה ניגשה אל רונה והציעה לה לבוא לאחת המסיבות בווילה
שלה.
רונה חזרה הביתה באותו לילה ובבוקר שלמחרת הציעה את ההצעה
לאמיר ושניהם הסכימו לנסות.
לאחר מקלחת, אמיר התיישב אל מול מרקע הטלוויזיה בגודל חמישים
ואחת אינץ', הדליק את הטלוויזיה והחל לדפדף בין הערוצים. אמיר
נעצר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק בזמן שהשלט עדיין מונף אל עבר
המרקע, כאילו נותן לטלוויזיה הזדמנות לשכנעו לצפות בערוץ הזה
ולא בערוצים אחרים. לאחר כשבע שניות קריטיות של שיקולים ולבטים
החליט אמיר להניח את השלט ולצפות בתכנית הזו. זו הייתה תוכנית
על טכניקות ההתרבות של האריות.
אמיר החל מגלה עניין בנעשה על מרקע בטלוויזיה שלו כאשר צלצול
הטלפון קטע לו את הריכוז.
"הלו?" ענה אמיר.
"מירו היי, תקשיב" הכינה רונה את אמיר.
"כן?" ענה אמיר דרוך ומוכן.
"שכחתי להפקיד את השיקים שעל השולחן בפינת אוכל. תוכל לזרוק
לי אותם בתיבה?"
"אין בעיה." ענה אמיר בטון סמכותי המבהיר לרונה שבחרה את האדם
הנכון למשימה.
"ו-לשלם את החשבון חשמל בבנק הדואר. רציתי לעשות את זה אבל אני
כבר לא אספיק."
"אין שום בעיה.." חזר והדגיש אמיר. "תתרכזי בדברים יותר
חשובים עכשיו..."
"טוב, אז שיהיה לך יום טוב...- ואל תשכח לשאול את רפי! ביי "
סיימה רונה.
אמיר ניגש לחדר השינה ומשם לחדר הארונות, שלף מכנסי כותנה בצבע
אוף וויט, ולבש אותם על תחתוני הבוקסר הלבנות שלו.
הוא לבש את גופייתו השחורה האהובה עליו. היא נמתחה על גופו
ומשכה תשומת לב רבה אליו. הוא לא היה מסוג האנשים שהתנגדו
לאותה תשומת לב.
ברירה ממושכת בין שני זוגות הנעליים השחורות הביאה אותו לבחור
בנעליים החצאיות הרחבות שלו. הבטה ארוכה במראה הביאה אותו לשתי
מסקנות. הראשונה, הוא צריך לעבוד עוד על שרירי הידיים שלו.
והשנייה, שהוא כבר נראה מספיק טוב בשביל ללכת לדואר ולבנק.
הבנק נמצא שני רחובות מהבניין שלו, במרחק של כ 500 מטר לערך,
והדואר ממוקם ממול לבנק.
אמיר ירד במעלית וחשב על אפרת והדס. זוג דו-מיניות שאיתן נהג
לבלות מידי פעם במסיבות אצל ההופמנים. הוא נזכר שהן גרות לא
רחוק מהבנק, ודחף מיני חזק דחק בו לקפוץ לבקרן. אך הוא לא
התכוון לעשות זאת. זה היה בניגוד להסכם עם רונה. "אם עושים את
זה עם אחרים אז רק בפורום של ה"סווינגרס" ובזמן המסיבות" כך
הגדירו שניהם לאחר מסיבת חילופי הזוגות הראשונה שלהם
אמיר יצא מהבניין וחייג בטלפון הנייד שלו אל רפי. מאז שהחלו
רונה ואמיר ללכת למסיבות האלו, חלפו שנתיים ורפי ואמיר התיידדו
גם מחוץ לתחומי המסיבות.
"רפי!" קרא אמיר.
"אהלן, מה קורה?" השיב רפי.
"הכל טוב, אני פה בדרך לבנק להפקיד שיקים. מה נשמע?"
"הכל בסדר. אתה מגיע היום , נכון?"
"כן, כן. בטח. אבל.. תקשיב לרונה יש איזה חברה, מהעבודה.."
הסביר אמיר.
"כן... "התעניין רפי.
"ש.. רונה סיפרה לה על הפורום והיא.. די התעניינה." סיים
אמיר.
"K.O..אז אין בעיה תקרא לה שתבוא היום אתכם." הסביר רפי בטון
קליל.
"K.O, רציתי רק לוודא שאין שום בעיה עם זה", חזר אמיר בטון
מתנצל משהו.
"כן, אין שום בעיה" אמר רפי באיטיות מרגיעה. "שתבוא... איך היא
נראית טוב? היא אסתטית?"
"תראה, אני לא ראיתי אותה אבל רונה אומרת שהיא בסדר."
"טוב, אם רונה אומרת אני סומך על כושר השיפוט שלה." הצהיר
רפי.
"יא, אז נראה אותך הערב, ביי" סיים אמיר.
אמיר התחיל לחשוב על דפנה, חברתה של אורנה מהמשרד. הוא הסתקרן
בנוגע לתגובתה למפגש הראשון בחייה מהסוג הזה. הוא ניסה להיזכר
איך הוא היה בהתחלה. הוא זכר שבהתחלה הוא היה מלא רגשות
מעורבים. קנאה עזה שכמוה לא חש מעולם מצד אחד, כאשר ראה את
בחירת ליבו מתענגת מהתעלסות עם גבר אחר, וערגה מינית עצומה
כאשר מימש את תאוותיו עם בחורה אחר ולעיתים עם שתי בחורות. הוא
נזכר שעם הזמן הקנאה נמוגה והתחלפה בפרגון אוהב כלפי זוגתו.
X X
X
לרגע הוא חשב שהוא חולם בהקיץ. הוא נזכר באבא שלו שלימד אותו
לרכב על אופניים ללא גלגלי-עזר. הוא ראה לנגד עינו את אותה
תמונה שראה אז. אביו משחרר את סבל האופניים מידו ומשלח את בנו
בזהירות אל עבר הרחוב. "אל תרד לכבישים!" קרא אביו בגאווה. "זה
מסוכן." הסביר.
אמיר הרגיש מבולבל. הוא ניסה לעורר את עצמו מהחלום. כפי שנהג
לעשות לעיתים כשנאלץ לנהוג עייף. הוא ניסה אך הוא לא הצליח.
לרגע אמיר הצליח לפקוח את עיניו. הוא הרגיש חום נוראי צורב את
לחיו. האספלט הרותח. לאחר שנייה הוא התעשת מה וניסה לזוז. המון
אנשים התגודדו מסביבו. לפתע אחד צעק "תקראו למגן דוד אדום!!!".
אמיר ניסה להיזכר ולהבין מה קרה בדיוק. ילד אחד שאל "אימא, מה
קרה לו?".
אמיר עצם שוב את עיניו ואיבד את הכרתו.
"הרופאים אמרו שהוא יחיה." אמרה חוה, אמו של אמיר, בחיוך מנוחם
ובעניים טרוטות. "הוא יהיה בסדר" הוסיפה.
"אפשר לראות אותו?" שאלה רונה בדאגה.
"הוא עדיין בחדר הניתוחים...." השיבה חוה באכזבה.
"מה הם עושים שם?! אם הוא יהיה בסדר, למה הוא בחדר ניתוחי-"
"די, די...." חיבק רוברט, אביו של אמיר ,את רונה חיבוק אבהי.
רונה פרצה בבכי אל תוך כתפו של רוברט.
שלוש עשרה שעות ישבו הוריו של אמיר ורונה בחדר ההמתנה בציפייה
לאיזו שהיא נחמה.
"אתם הוריו של אמיר?" שאל הרופא. "כן." ענו השלושה פה אחד.
הרופא החל מדבר במונחים רפואיים בהסברו את המצב. הוא דיבר בערך
שלוש דקות, אך המשפט היחיד שהצליחה רונה להבין הוא: "כך שאנו
מאמינים שאמיר לא יוכל ללכת יותר...". לא בגלל ששיחתו של הרופא
הייתה למעלה מבינתה אלא מפני שהייתה מטושטשת מרוב צער. בגופה
הייתה עם הרופא והוריו של אמרי בחד ההמתנה, אך במוחה הייתה עם
אמיר. עם הזיכרון מהבוקר, שזו הייתה הפעם האחרונה, למעשה,
שראתה אותו. הפעם האחרונה שהשתמש ברגליו. בליבה ייחלה ,רונה,
שלא הייתה מבקשת שיפקיד את השיקים המחורבנים הללו, ושהייתה
עושה זאת בעצמה.
אחרי שבועיים, אמיר חזר הביתה. הוא פתאום ראה את ביתו באור
שונה לגמרי. דברים שמעולם לא נראו משמעותיים בעיניו ,כמו
המדרגה בכניסה לבניין, פתאום נראו בולטים ככריש באקווריום
ביתי. הוא נכנס לביתו והרגיש זר. תחושת הזרות הזו עברה כאשר
נכנסו לביתם החדש. וילה בהרצליה פיתוח. אמיר נרשם לתכנית
לשיקום נפגעי תאונות דרכים. באו אליהם יועצים ועובדת סוציאלית.
כחודש לאחר שעברו כבר ביתם היה מאובזר כראוי ובכל מקום שרק היה
אפשר הותקן אביזר להקלה על אמיר.
זו הייתה תקופה קשה מאוד לשניהם. נשענים אחד על השני, שואבים
שמחה זה מזו וזו מזה, עברו את התקופה הזו.
אמיר היה משותק מהאגן ומטה. השיתוק מנע ממנו את האפשרות להפעיל
את איבר מינו. תחושות מיניות היו עבורו בגדר זיכרון ישן.
לעיתים ניסה להיזכר טוב יותר בהרגשה, אך מה שהרגיש היה כאב חד
ועמוק בלב. כמו נועצים חנית בלבו.
X X
X
"מירו, אתה רוצה להזמין אוכל סיני?" שאלה רונה.
אמיר ישב בכסא הגלגלים שלו. נעץ מבטו בנקודה מסוימת על הקיר
ושתק.
"תמיד חשבתי שהמנהג לענות לשאלות הוא אפנה חולפת ותו לאו..."
עקצה רונה קלות.
"הרבה זמן לא שמעתי מרפי..." אמר אמיר.
רונה שתקה, חשבה על דבר נחמה או עידוד שיכול להיות מתאים.
"'ני לא מאשים אותו.." מלמל אמיר לעצמו.
"אתה לא מה?" שאלה רונה.
"כלום." ענה.
"מה אמרת? לא שמעתי!" שאלה רונה בטון מיתמם.
"כלום!" השתיק אמיר.
"טוב," , נכנעה רונה, "אז אתה רוצה להזמין סיני?" .
"חשבתי שמרוקאים זה יותר הסגנון שלך..." אמר אמיר בחיוך.
"חה חה... - בדרן! נו, אז מזמינים? אני רעבה!"
"טוב, תזמיני"
"K.O, רגיל בשבילך?" שאלה רונה תוך שהיא מחייגת את המספר
בטלפון.
"כן."
אמיר שמע את רונה מזמינה וחשב על השאלה ששאלה אותו: "רגיל
בשבילך?". הוא חשב על החצי-שנה האחרונה שעברו ביחד. על הדאגה
של רונה כלפיו. על כל ימי העבודה שהפסידה ועל כך שויתרה על
הקידום שזכתה בו על מנת להישאר יותר זמן בבית. יותר מכל חשב על
כל לילה שבו היה הולך לישון בהרגשת תסכול איומה שלא יכל לספק
את אשתו.
"זה אמור להגיע עוד חצי שעה" הודיעה רונה בסיום השיחה.
רונה אחזה בשלט הטלוויזיה והתרווחה לה על הספה.
"את מתגעגעת ל-" השתאה אמיר.
"למה?"
אמיר רצה להציע לה שהיא תתחיל ללכת לבד לאותן מסיבות שהיו
הולכים. כדי שהיא לפחות תהנה. הוא חשב לעצמו שהיא לא עשתה שום
דבר רע שמגיע לה חיי נזירות. אך ברגע שהחל להוציא את המילים
מהפה הרעיון נשמע לו הרבה פחות אטרקטיבי.
"לא משנה.." חזר בו אמיר.
"נו, למה?" דחקה רונה בקול רוטן משהו.
"נו..." אמר אמיר והביט בעיניה התמימות. לפתע הרגיש שוב את
אותה תחושה שרק אנשים שאוהבים מכירים. תחושת חום של זרמים
שעוברים בכל הגוף. תחושה של בטחון ורצון להעניק.
"את מתגעגעת לפורום?" שאל אמיר בתחושה מעורבת של בטחון וחרטה.
רונה , כמו נבהלת מהשאלה שאלה בהיתממות: "איזה פורום?".
"הפורום". ענה אמיר.
"ה-פורום?!" שאלה רונה כאילו צריכה הכוונה לרחל ביתה הקטנה.
"כן!" השיב אמיר.
אסטרטגיית שאילת שאלות התמיהה לא נתנה לרונה מספיק זמן לחשוב
כפי שקיוותה.
"הממ.. לא יודעת... האמת שאני לא חושבת על זה כל-כך הרבה."
אמרה.
לרגע שררה שתיקה בחדר. שניהם הביטו אחד בשני ואז במסך
הטלוויזיה. שניהם ידעו שזו לא האמת. והיא ידעה שהוא יודע שזו
לא האמת. העובדה הזו גרמה לרונה להרגיש נבוכה כנערה שנתפסה
מעתיקה במבחן.
"ועכשיו כשאת כן חושבת על זה?" חזר ושאל.
"עכשיו?!... לא יודעת... אולי קצת.." אמרה רונה. שוב שררה
שתיקה מעיקה.
"אבל זה לא שאני רוצה לחזור לזה.. או משהו..." שברה רונה את
השתיקה. "לא... באמת! טוב לי ככה. מה שהיה אז... היה נחמד אבל
זה עבר. זה נגמר. יש עכשיו מציאות חדשה וצריך ללמוד לחיות איתה
כמו שהיא ולא לבלות את שארית חיינו ברצון לחזור ל-"
"התכוונתי שאת תחזרי." קטע אמיר את דבריה.
"אני?! לבד?" השתוממה רונה. "ומה אתך?".
"אבל אני שאלתי עליך."
"אני לא אחזור בלעדיך!" הצהירה רונה.
"את בטח לא תחזרי איתי!" עקץ . "אז את כן מתגעגעת?" שאל
מרצון לקבל הודאה.
"קצת..." השיבה רונה.
"אז אולי כדאי שתחזרי בלעדי?" הציע אמיר בהיסוס.
אמיר לקח רגע לעצמו. הוא הביט בטלוויזיה אך לא התרכז בה. הוא
דמיין לעצמו את רונה חוזרת לפורום. פתאום אותה תחושת פרגון
נעלמה והתחלפה שוב בקנאה עזה. אמיר לא הצליח להיזכר איך פעם
היה שלם עם העובדה שהדבר היקר לו מכל מתחלק כמו לחם להמון
גווע. שאהובתו מקיימת יחסי מין עם חבריו, עמיתיו לעבודה וסתם
אנשים שבאו לפורום.
אולי בגלל שפעם זה היה הדדי. אולי התאונה בגרה אותו והרחיבה לו
את אפיקי המחשבה. או שתאונה ציערה אותו וצמצמה אותם...
"אתה באמת תהיה בסדר עם זה?" שאלה רונה בהססנות.
"כל עוד לך טוב - לי טוב" סכם אמיר.
"אתה בטוח?"
"כן, נו..."
"טוב...", אמרה רונה, "אז אולי באמת..."
צלצול פעמון הכניסה קטע את דבריה. אמיר לחץ על אחד הכפתורים
המחוברים לכסא הגלגלים שלו והדלת נפתחה. אל הסלון נכנס שליח
האוכל הסיני. הוא היה נער בגיל 17-18. גבוה, בעל יופי נעורי
כובש. רונה הביטה בו בעניים בוחנות. אמיר ראה את עיניה של רונה
מתגלגלות לאורך גופו.
"זה יוצא שבעים ואחד -ארבעים" אמר השליח הנימוס.
"הארנק שלי על השולחן." אמר אמיר בקול גברי מהרגיל.
רונה ניגשה אל הארנק ושלפה ממנו שטר של מאה שקלים ונתנה לשליח.
השליח הגיש את העודף לרונה וזו נדבה לו עשרים שקלים.
באותו הערב הם לא דיברו על הנושא יותר. אך שניהם לא הפסיקו
לחשוב עליו.
חלף שבוע. היה יום חמישי. אמיר ישב בסלון, ליד החלון ובהה בנוף
הסטטי. הוא ניסה שלא לחשוב על הסבל שחווה. ניסיון מעורר רחמים
וכושל. רונה הייתה במקלחת. התארגנה למסיבה הראשונה שלה מזה
שנה. היא לבשה גופיית לייקרה אדומה בוהקת, חצאית מיני שחורה
וסנדלי עקב שחורים.
נקישות העקבים על רצפת הפרקט היו כיריות תותחים באזני אמיר.
הוא שמע אותה הולכת מחדר השינה לחדר הארונות, מחדר הארונות
למקלחת ומשם שוב לחדר השינה. היא התקרבה לסלון. אמיר הרהר
במהלך אותו שבוע ושחזר אותו שוב ושוב. גבו של אמיר היה מופנה
כלפיה. רונה ניגשה אל השולחן בפינת האוכל והניחה את תיקה עליו.
היא הבליחה מבט חטוף באמיר ושוב בתיקה. הכניסה את הטלפון
הסלולרי שלה לתיק ונעצרה לרגע. התרכזה בשקט. "השקט לפני הסערה"
חשבה לעצמה. היא דחקה את המחשבה הזו הצידה אל שולי מוחה. רונה
הלכה לצידו השני של החדר, אל הדלפק בכניסה למסדרון שם היו
מונחים מפתחות המכונית.
אמיר יכל להריח את ניחוח הבושם שנדף מרונה בעוברה לאורך הסלון.
רונה הכניסה את המפתחות לתיק והתקרבה לאיטה אל אמיר. אמיר
הרגיש תחושה איומה. לרגע נדמה היה לו שזרק אותה מהבית.
רונה נעמדה מולו ונשענה על ברכיה. היא הניחה את ידיה על ברכיו.
היא הרגישה כאב נוראי מהרצפה שלחצה על ברכיה, אך התעלמה ממנו.
אמיר המשיך להתבונן בחלון. רונה אחזה את ידו ואמרה :"אני לא
אחזור מאוחר".
אמיר הביט בה ושתק. פניו היו קפואות. פני פוקר מושלמות. רונה
רכנה לעברו ונשקה לו באיטיות על שפתיו, ואז על לחיו. היא
התרוממה, סדרה את חצאיתה שהתרוממה מעט בזמן הישיבה והלכה אל
עבר דלת הכניסה.
למרבה האירוניה, נקישות העקבים הלכו והתחזקו במוחו ככל
שהתרחקה. ופתאום, בום! סגירת הדלת. אמיר הרגיש כמתאגרף שהפסיד
בנוק אאוט.
הוא עצם את עיניו לרגע, מבלי לחשוב על כלום. אמיר הסתובב
בסלון, בחדר השינה, בחדר הארונות, במקלחת, כאילו עוקב אחרי
מהלכיה האחרונים. ניחוח בשמה אפף את הבית.
אמיר ניגש למקלחת ומילא לעצמו את הג'קוזי. הוא המתין מחוץ לו
עד שיתמלא ולאחר מכן את בגדיו ונכנס לג'קוזי. אמיר הושיט את
היד אל עבר סכין הגילוח של רונה שהיה מונח ליד הג'קוזי ושיסף
את ורידי יד ימינו. |
