הגעתי אל הים.
באי רצון מובלט ישבתי על החול הלח, שעות ערב וחשוך.
הרהרתי לי ביני לבין עצמי על השבועיים האחרונים שחלפו כמעט בלי
לשים לב לכך.

בעודי מהרהרת יד קרה נגעה בכתפיות חולצתי וצמרמורת קלה עברי
בי.
הפנתי ראשי מעלה - מולי עמד אדם לא מוכר, נאה למדי.
הוא היה גבוה וחולצתו לבנה, פניו נראו שלוות אף על פי שרק זה
עתה ניגש לבחורה שלא הכיר, לא ידע.
ובשעת ערב מאוחרת זו התיישב לידי, על החול הלח והחל מדבר.
איזו חוצפה! הרהרתי בליבי, אבל משהו בו מנע ממני לסלקו מעליי,
כמעין משיכה שכזו.

התבוננתי בעיניו, שכן אני מאמינה שהעיניים אומרות מה שרק הלב
יודע.
עיניים חומות ועמוקות כל כך, בהתי בו דקות ארוכות אבל ברגע
שהחל פותח פיו מחדש נערתי עצמי מחלומותי.
לפתע עצר, התבונן בי הוא, נשען לאחור ואמר בקלות "מהו אושר?"
ומה אני אדע?
אישה כמוני לעולם אינה מהרהרת בשאלות פילוסופיות כגון אלה,
עליה לעמוד בקצב החיים המטורף הזה.

שתיקה רועמת.

"אינני יודעת, מעולם לא חשבתי על כך."
"לא חשבת... מדוע את לא ואילו אני כן?"
"אולי משום שעליי מוטלות חובות רבות, עליי לעמוד בקצב החיים
הזה."
"מהיכן יודעת את שעליי לא מוטלות חובות?"
"אינני."
"על כן, מדוע?"

נעצרתי לרגע, נרתעת מעט, מהו אושר?

"אושר לא ייתכן בעולם שכזה."
"כאיזה?"
"כזה, עולם כל כך מושחת, מלא רוע ונבזות."
"דעתי שונה מדעתך."
במבט מופתע מעט הנהנתי בראשי, כמעין סימן שימשיך.
"אושר הוא בדברים הקטנים, לדעת לשים לב לכל דבר קטן, זוהי מהות
החיים."
"מהות החיים? הגדרה גרנדיוזית מדי לטעמי," כעת הייתי בטוחה
שהאדם הזה מעולם לא התגבר.
"תתפלאי לדעת שכן, אם לא, מדוע את כאן?"
חשבתי לרגע על השאלה הזו, שהייתה קשה עוד יותר מזו שקדמה לה.

הבחור המוזר קם על רגליו, מנער מעליו את החול, חולץ נעליו.
"כשתדעי את התשובה, אמרי לי, אני אחכה."
וכך בקלילות הדעת קפץ אל תוך הים נופף בידיו לשלום, חייך וחשף
שיניים לבנות וגדולות.
מספר שניות לאחר מכן הכניס ראשו למים, ומאז, לא ראיתי את הראש
הזה, הוא מעולם לא יצא מהמים המלוחים.
נדמה לי לרגע שהים הגיע אל פי, הרגשה מלוחה התנקזה בין שפתיי,
אך לא הים זה היה אלא דמעות מלוחות.
דמעות מלוחות על אדם שלא הכרתי, לא ידעתי, על אדם שדיברתי איתו
שיחה קצרה, אך רבת משמעות.
דמעות מלוחות על הרהורים שאני רוצה לחלוק ולרגע היה נדמה לי
שהוא האדם היחידי שיבין, וכעת, הוא כבר לא אדם.

שבועיים אחרי, ואני כאן, בבית.
על המיטה שלי עם המצעים הכחולים שעוד לא החלפתי מאותו היום.
החולצה שלבשתי אז מונחת על הכיסא הגבוה שמול המיטה, לא כיבסתי,
למעשה - פחדתי לנגוע.
האדם הזה נראה בעיני כמעין מלאך שכזה, למרות שמעולם לא האמנתי
בדבר, אפילו לא בעצמי.

עדין לא מצאתי תשובה לשאלה, מדוע אני כאן? מדוע?
אמרו לי חבריי, מהו אושר? ואתה... האם תחכה?