כמובטח, הגיעו ימיי למות
ואכן נפטרתי בבוקר אחד סתמי למדי.
באופן צפוי היה די עמוס במחלקה לקליטה ומיון נפשות
אך זה לא גרע אפילו במעט מההתרגשות שאחזה בי.
הלכתי אחרי הזרם ועמדתי בטור שנראה לי
איטי, אפור ולא נגמר.
לאחר זמן מה, הבחנתי בכניסה נפרדת ובה מאות שלטים
בשפות שונות ומשונות ובטור אנשים נמרץ ועליז.
לשמחתי, ראיתי משפט בעברית ובו היה כתוב:
"גן עדן. כניסה לעם הנבחר"
חייכתי , רקדתי, צהלתי.
הכל היה נכון! לא לחינם עבדתי את האלוהים!
היה לי מוזר לראות בין אלו הממתינים לתורם קבוצות - קבוצות של
נוצרים, מוסלמים, הינדים, בודהיסטים, עובדי אלילים, רוחות
וכל מיני בני כתות ותורות גזעיות ואפילו (!!!) כופרים מוצהרים
עם מבט גאה ואף מורם.
כולם ללא יוצא מן הכלל נכנסו מבלי שנשאלו ולו שאלה אחת,
מבלי לעבור שום בדיקה...
כך נכנסנו לגן עדן...
השעות חלפו באיטיות והפכו לימים ארוכים, קודרים.
לא נאמר לנו דבר, רק נדחסנו עוד ועוד נפשות בחלל גדול ומואר
ללא הפסקה
עד כי החלו להופיע חיכוכים, מריבות ותגרות בין מת כזה ואחר
וחבורה זו כנגד אחרת.
ואז החל הטירוף.
חלק צרחו צריחות מחרידות, חלק מרט את שערותיו, רבים קיללו או
בכו
פה ושם הטיחו את ראשם כנגד קיר לבן שלא נגמר...
ובתוך כל זה כשהייתי מבועת, נפחד ואבוד ראיתי זקן יווני מגחך
ועיניו לחלוחיות מבכי או שמא זה היה שחוק, הוא ניגש אליי ואמר
בקול שקט וקר:
"קוראים לי היבריס. ברוך הבא לגיהינום."