"שכולם יהיו בריאים ושמחים ושלא תהיה מלחמה"
[בן דודי הקטן מבקש מאלוהים]

זו התקווה שלו, התקווה של כולנו.
ההבדל בין מציאות לאשלייה הזו, גדול.
בריאות, שמחה, שלום... דברים שהתחנכנו עליהם,
דברים שתמיד ביקשנו שכיבינו את הנרות,
שהלכנו לכותל, או סתם בקשה יומיומית בלב הצעיר שלנו.
בקשה תמימה, לא יותר מידי קשה.
בקשה שמבקשים רק ממנו. נו ממנו, זה ששם למעלה.
ההוא שאתם מתגאים בדעה שהוא לא קיים,
אבל בעת הצורך - הוא הברירה האחרונה שלכם.
הוא זה ששומע את הבקשות האלו.
אבל ההגשמה שלהן, היא כבר תלויה בנו.
ומגיל הצעיר זה תמיד אותה בקשה. של כולם.

תמיד תהיתי... הריי אומרים שברגע שמאמינים במשהו חזק,
הוא מתגשם,זה תקף גם לבקשה הזו?
שלא יהיו מלחמות?
ומי זה בכלל 'אומרים'?
הם יודעים מה קורה פה כרגע?-
שהשלום, כבר לא ממש במרומינו.
ושהמלחמה, הפכה לשגרה ולהרגל מגונה.
אבל זה לא אשמתינו.
זה אף פעם לא תהיה אשמתינו.
ככה נולדנו, לתוך כל זה.
ככה גם נולדנו, לבקש ולקוות לזה.

עוד לא אבדה, תקוותינו.