אורי קרא לי מרחוק, ואני הייתי בדיוק באמצע הקשירה של החבל, אז
סיננתי צעקה של "רגע", וחזרתי את החבל. למה זה תמיד מסתבך לי?
למה אני אף פעם לא מצליחה לעשות את זה כמו שצריך?!  "שיט, רגע
אורי. רגע!". הוא כבר היה עצבני, בערך כמוני.
זרקתי את החבל על החול בעצבים, והלכתי לכיוונו של אורי, יורקת
איזו קללה אל החבל. כשהגעתי, אורי כבר שכח ממני. הוא היה עסוק
בלהתמסר לרוח, לשמיים, ולשדה הירוק שהקיף אותו מכל כיוון,
וכאילו בלע אותו בתוכו. הסתכלתי עליו חיי בתוך העולם שלו, זורק
אל מחוץ לשדה את כל העולם שבחוץ, את כל האחריות, את כל העצבים,
את כל החרא, את הכל. הסתכלתי עליו, והקינאה שטפה אותי כמו גשם
קר מתערבב בדמעות. כל-כך רציתי גם אני להיבלע בעולם הזה, ירוק
עטוף בזכוכית, שלא נותנת לזבל שבחוץ לחדור פנימה.
"בואי, זה כל-כך כייף, בואי כבר..." , והוא המשיך לרוץ, ליפול
ולשכוח.  התיישבתי על החול, והדמעות התחילו לחנוק, ואני נאבקתי
בהן. כשהן הכריעו אותי, קמתי, חזרתי אל החבל, הסתכלתי עליו. גם
הוא הכריע אותי. ציירתי על החול החם, ציורים לא ברורים עם
האצבע, ציירתי ומחקתי בביטול, שוב, ושוב, ושוב...
החול התקרר, והשמש נעלמה לאט, נפרדת ממני בליטוף נעים.
אורי חזר, ורק אז הבנתי כמה זמן, באמת עבר.
"למה לא באת?" הוא שאל, ואני שתקתי, כי ככה זה קל.
הוא הוציא סיגריה, "איפה הגפרורים?" שאל, "צריך גם למדורה..."
. גיששתי בתיק עד שהיד שלי תפסה בקופסה הקטנה, הגשתי את הקופסה
לאורי, הוא קרע דף פירסומת מהעיתון של הבוקר, הצית את הסיגריה,
והדליק את המדורה. הוא התעסק קצת עם המדורה, העיניים שלו לא
עזבו את האש, עד שסיים את הסיגריה. הוא ישב לידי, מהופנט
מהלהבות, ואני סילקתי ממני את עשן הסיגריה. אורי היה היחיד
שהרשתי לו לעשן לידי.
כהסיגריה דקרה את ידו, הוא זרק אותה למדורה, וזרק מבט את החבל
האומלל ששכב לידי. הוא החזיר את העיניים למדורה, קם, שלח אליי
מבט מחוייך ומבין. הוא קשר את החבל, וסידר את האוהל. אייך שהוא
עשה את זה, זה היה נראה כל-כך פשוט, ואני הרגשתי כל-כך טיפשה.

הוא חלץ נעליים, הדליק עוד סיגריה וחזר לבהות במדורה - באור
הבוער בתוך החשיכה.
"אני מבין למה את שותקת" אמר, "במקום כזה באמת אין מה להגיד"
הוא צדק, במקום כזה, אפשר רק לחשוב, לדבר, זה כבר יותר מדי.
האוויר סביבנו התקרר, והעצים במדורה התעייפו מהאש.
רציתי כל-כך להישכח כאן, להעלם בין השדה, החול והמדורה.
המחשבות רצו לי בראש, כמו ילדים יחפים בגן השעשועים. במקום הזה
העזתי לחשוב מחשבות, שקודם הדחקתי, שקודם לא נתתי להם להיכנס
לי לראש.
היה לי קר והתכרבלתי בתוך עצמי, בתוך המחשבות.
אורי קם בשקט, ובפנים מחוייכות (כמו תמיד) הוסיף כמה עצים
למדורה. הוא הלך אל התיק, וחזר עם שתי שמיכות, הניח אחת עליי,
ואת השנייה פרס על החול, ליד המדורה. הוא נשכב על הגב, שילב
ידיים מאחורי העורף, ואמר לי " לילה טוב, ילדה". ככה הוא קרא
לי תמיד - "ילדה". שנאתי, כשאחרים קראו לי "ילדה", אבל כשאורי
אמר את זה, לא יודעת למה, אבל זה לא הפריע לי, אפילו אהבתי את
זה. "לילה טוב".
אורי הסתכל בכוכבים שמעליו, והם נצצו בעייניו. רק אז שמתי לב,
כמה יפים הכוכבים היו בלילה ההוא, הלילה בוא איבדתי את
התמימות, ואת עצמי. כל כוכב נצץ לבד, וכולם ביחד, הם היו יפים
כל-כך.
הרוח עטפה אותי ברוך, ושכחתי את עצמי עד שנרדמתי מכורבלת
בשמיכה, ובעצמי.

התעוררתי מסונוורת מהשמש, שפשפתי את העיניים, התמתחתי מעט,
ומולי שכבו, עזובים על החול, גחלים חרוכים, שרידי המדורה של
אתמול בלילה. השמיכה של אורי הייתה מקופלת ליד התיק הגדול.
"בוקר טוב", אורי הגיח מאחורי, "ארוחת הבוקר עוד מעט מוכנה".
הרמתי את פרק ידי השמאליתמחפשת אחר השעה, אורי צחק מאחורי.
הבטחנו שבשבוע הזה נוריד את השעונים, הזמן חסר משמעות
מבחינתנו. רק לשבוע. הבנתי פיתאום כמה אני תקועה בתוך העולם
הנורא הזה, שסוף סוף אני יכולה קצת להתנתק ממנו. "משהו בין שש
לשמונה בבקור, אני חושב" סינן, תוך כדי שהוא בוהה בשמש
המתרוממת לה בעדינות. "דווקא טוב לי ככה, בלי לדעת מה השעה"
אמרתי בעדינות, כמו חושבת בקול רם, ואורי חייך את החיוך ההורס
הזה שלו, כזה שכל בחורה אחרת הייתה מיד נמסה, וחושבת אייך
להשיג אותו, ולהפוך אותו לשלה. אבל לא אני. בשבילי הוא היה
כל-כך הרבה יותר מזה. אותי החיוך שלו הרגיע, והמילים הנפלאות
שלו נגעו בי עמוק. לאורי היה את הכוח הזה ללטף אותי עם המילים
שלו, להחזיק אותי, להרביץ לי, לשחרר אותי, והכל עם המילים שלו.
הוא כאילו דיבר בשפה משלו.
הורדתי מעצמי את השמיכה, קיפלתי אותה והנחתי אותה על השמיכה
השנייה. הוצאתי מהתיק את מברשת השיניים והלכתי לצד, אורי ליווה
אותי במבט, חייכתי אליו, " אני כבר חוזרת". "כדאי לך, האוכל
כבר מוכן". הוא גם היה בשלן מעולה, הוא היה טוב בערך בהכל.
תמיד הערצתי אותו על זה, כי אני תמיד הייתי ידיים שמאליות,
חסרת כל כישרון בכל תחום.
הייתי סקרנית לדעת מה הוא הכין לארוחה הראשונה שלנו בשבוע
המוזר הזה שמצפה לנו.
כשחזרתי היה הארגז הגדול מונח על החול, מכוסה סדין ששמש מפה,
ועליו זוג נרות מחוברים על קרש מאולתר (לפמוט), צלחות הפיקניק,
סכו"ם, והיו שם פרחים בתוך בקבוק קוקה-קולה שגמרנו אתמול, אורי
אסף את הפרחים בבוקר. "וואו" , נעמדתי נפעמת מול ה"שולחן".
"שבי" הוא הורה לי על השמיכה שהייתה מקופלת ליד הארגז. התיישבת
המומה. אורי קשר סדין סביב מותנו, והגיש לי חביתה לצלחת, מזג
מים לכוס, ממש כמו מלצר במסעדה יוקרתית. הוא גיחך והתיישב
מולי. "בתאבון". וואו, כמה צחקנו בבוקר הזה.
הרגשתי כל-כך נפלא וידעתי שאני רוצה להישאר כאן לנצח. הצורך
שלי בשעון, נעלם כלא היה. ועם כל דקה שעברה התאהבתי יותר ויותר
בשמש, בחול, בשמיים. והכי התאהבתי בשדה הירוק. היינו נעלמים
בתוכו, רצים, ונופלים ושוכחים הכל. בתוך השדה הזה יכולנו לחיות
רק את העכשיו, את השנייה, את הרגע.
ככה עבר לו הזמן, ארוחות קטנות שאורי מכין ואני קצת עוזרת,
ריצות מטורפות בתוך שדה ירוק, ישיבה על החול, שיחות קטנות
וגדולות, המדורה, הסיגריות של אורי ושינה תחת הכוכבים, שהיפנטו
אותי כל לילה מחדש. כל לילה היו כאילו שונים, אחרים, כל פעם
היו יפים יותר ויותר, זוהרים יותר.
באוהל בקושי השתמשנו, נהנו מהשינה לאור הכוכבים.

אף פעם לא האמנתי שאני אצליח להתרגל לשיגרה של "לעשות כלום",
ודווקא התרגלתי כל-כך מהר, וזה היה הרבה יותר מ"להתרגל",
התאהבתי בחופש האין-סופי הזה, במקום הזה שסימל עבורי בחירה
ושקט, דברים שעד כה לא ידעתי להעריך מספיק, מרוב שחסרו לי.
גיליתי כמה הייתי צמאה אליהם, כמה הייתי כמהה, כמה גדול היה
הצורך שלי בהם.
כאן, יכולתי בפעם הראשונה, להסתכל לעצמי בפנים. להרשות לעצמי
את מה שפעם אסרתי, ואורי היה הבנאדם המושלם כדי להיות איתי.
רק בבוקר אחד, הבוקר של היום החמישי, התעוררתי לפני אורי. השמש
עוד הייתה באופק, כאילו קמה איתי, לברך אותי.
עדיין היה קר, והכל היה נראה קצת שונה עם הזריחה. נהנתי מהקור,
מהשמש, מהחול שקיבל גוון מיוחד. אפילו לאוויר היה מרקם מיוחד
בשעות האלה, נשמתי אותו כמו שלא נשמתי לפני.
אורי התעורר כשהשמש התנתקה כבר מהאופק. "היי, ילדה. בוקר-טוב!"

"בוקר-טוב" עניתי. אורי נשאר לשכב על השמיכה שלו. ופיתאום זה
בא לי, כאילו משום מקום, אבל זה באמת עניין אותי: "על מה את
חושב, כשאתה יושב ככה, עם החיוק הזה שלך?" שאלתי אותו.
והדיבורים התחילו לזרום, הכל נעלם סביבנו, נשארנו רק שניינו.
הזמן עבר לידינו, ולא נגע. השמש כבר התחילה לשקוע, כשאורי קם
להוסיף עצים למדורה. הוא הניח את הפינז'אן עם הקפה על האש,
והצית סיגריה ראשונה של בוקר. המשכנו לשבת ושתקנו, בתוכנו עוד
המשכנו לדבר.
אותו יום הבנתי שוב, כמה אני אוהבת אותו את אורי. כמה הייתי
נותנת לו את הכל. כמה הוא חלק כל-כך גדול ממני ומחיי. וכמה טוב
לי שיש לי אותו, בין אם לידי ובין אן רחוק.

הכל היה אותו דבר, ובכל זאת הייתה אווירה שונה.
היה משהו עצוב, יחד עם תחושה של סיפוק. נשאר בי המון טעם של
עוד. התעוררנו לבוקר השביעי, הבוקר האחרון. נשמנו את האוויר,
בלענו את החול, את השמיים, וחרטנו אותם חזק בזיכרון, יחד עם
ששת הימים האחרונים. הסתכלנו על הכל כמו שמסתכלים על משהו בפעם
האחרונה.
ארוחת הבוקר של היום הייתה אפילו מיוחדת יותר מבימים האחרונים,
הנרות, הפרחים, הסדין והכל.
חייכנו חיוכים שמחים, וחיוכים עצובים של פרידה.
כשסיימנו לאכול, התחלנו לסדר את הדברים, לארוז, לקפל את האוהל.
ניתקתי את היתדות של האוהל, כשקלטתי את אורי בוהה בגחלים
הדלוקים מהמדורה. הרגשתי את הכאב שלו בתוכי, היה לנו כל-כך
עצוב לכבות את האש הזאת. כל-כך הרבה רגשות ורגעים עברו מולה
בשבוע האחרון. לכבות את המדורה היה כמו לכבות רשמתי את השבוע
האחרון.
שניינו שתקנו, עד שסביבנו הכל היה מסודר וארוז. המסע הבייתה
יכול היה להתחיל. נפלנו על החול, עייפים. הסתכלנו סביבנו,
כל-כך לא רצינו לעזוב. כמובן, שבבית היו אנשים שהתגעגענו
אליהם, אבל צרמה לנו המחשבה, שכנראה לא נראה את המקום הזה יותר
לעולם.
לו רק יכולנו לקחת את כל זה איתנו, להגיע לכאן בכל עת שנרגיש
צורך לברוח קצת. ידענו שבתוכנו תמיד תהיה פינה של השבוע הזה.
המבטים שלנו, נפגשו פיתאום. הסתכלנו אחד על השנייה, וגם בלי
לדבר הבנו. קמנו שניינו ביחד, והתחלנו לרוץ, עד שנבלענו בתוך
השדה הירוק. והמשכנו לרוץ ולרוץ.
פיתאום קלטתי שאורי נעלם לי. קראתי לו, והוא לא ענה.  
קראתי וקראתי וקראתי, והוא לא ענה. אלוהים, כמה נבהלתי.
הדמעות התחילו לחנוק אותי, והרגשתי את מי שהייתי לפני שבוע
משתלטת עליי. עמדתי שם בתוך הירוק הגדול הזה, הנפלא הזה, שלרגע
היה נראה לי נורא.
"היי ילדה! למה את בוכה? אני כאן! מה חשבת שאני אעזוב אותך? אף
פעם, ילדה, אף פעם אני לא עוזב אותך" תפסתי אותו אליי, וחיבקתי
אותו כל-כך חזק שנפלנו לנו שם, בתוך השדה. הוא צחק כל-כך, זה
הרגיז אותי אייך שהוא צחק עליי ככה, קמתי בכעס, והוא משך אותי
חזרה למטה. זה כאב. קיבלתי מכה ברגל. התחלנו לצחוק שניינו ביחד
כמו זוג מטורפים. צחקנו וצחקנו כאילו אחרי מנה הגונה של טקילה
או וודקה, אבל אנחנו היינו שיכורים מהאוויר, מהשדה הירוק
ומהחול.
שכבנו שם. שיכורים. מהופנטים מהשמיים. השמש הייתי מעלינו.
ומאחורנו כשאורי קם, והכריז שזהו. שכדאי לנו לזוז.
אז הלכנו, לקחנו את כל הדברים שארזנו וצעדנו משהו כמו 500 מטר,
עד שהגענו לדרך הצדדית, ועכשיו אנחנו תלויים בחסדי הגורל או
המזל, מחכים שתגיע איזה מכונית ותיתן לנו טרמפ עד המרכז
המסחרי, שנמצא בחיבור עם הכביש הראשי, שם השארנו את הג'יפ של
אורי, יחד עם המציאות.