הלוואי והייתי אילם.

הייתי יכול להסתובב עם פנקס עבה וכמה עטים בכיס של החולצה
שאיתם הייתי מתקשר עם העולם סביבי. ואם לא היו מכירים אותי, אז
היו מחשיבים אותי לחכם כי איני מגיב על כל דבר שנאמר או נעשה
על ידי הסובבים אותי. כשהייתי כותב בשביל לדבר עם מישהו, הייתי
יכול לשקול כל תגובה שלי תוך כדי שאני כותב, הקול שלי לא היה
משתנה ולא הייתי צרוד אף פעם.
וכשהחבר'ה יקראו לי לשתות איתם או סתם לשבת בבית של מישהו, והם
ידברו על משהו מטומטם, אני אוכל לשתוק, ואף אחד לא יגיד לי
כלום. ואימא לא תצעק, כי אני אצטרך לכתוב את הצד שלי בויכוח
והיא תרגע בינתיים. ואת לא תחשבי שזה מוזר.

ויהיה לי גם בפנקס, בחלק האחורי שלו, בדפים האחרונים, כמה
דברים שימושיים יותר להגיד.
דברים כמו:
כן.
לא.
תודה.
בבקשה.

וגם דברים יותר חשובים כמו:
כמה זה עולה?
איך אני יוצא לרחוב הראשי?
אני אוהב אותך.