היכן החיוך שבא מבפנים?
יש את החיוכים האלו שרואים שהם מגיעים מבתוכו, שהם לא סתם איזה
כיווץ של שריר רצוני.
כמה שהתגעגעתי לחיוך הזה.
בלי עיניים מושפלות מטה, חצי חיוך מזוייף-רבע מתנשא-ורבע
מבוייש.
חיוך שמגיע מבפנים, ולא רוצה לפרוץ יותר מדי, כדי לא להראות
נלהבים מדי...
כמה שהתגעגעתי לחיוך הזה.

אור מכיר את הבוקר, טוב-טוב, הוא חווה אותו יום-יום.
והבקרים תמיד אותו הדבר בשביל אור, הוא מנסה לחשוב על סיבה
מספיק מוצדקת בשבילה יש לקום מהמיטה.
תוהה בשביל מה בכלל לקום, האם יש משהו שמצדיק את הקימה.
לחיות את הימים הלפעמים חסרי מטרה, את החורף שאם לא חם לך
מבחינת מילים שובות, ליטופים ואהבה מורעפת, עושה רק קר ועצוב.
היום אור לא יקום.
הוא יישאר שם ויחשוב על עינוגי העבר, על איך הוא מסתכל על העבר
בגעגוע-לא בהכרח היה כל כך טוב.
אבל הוא תמיד זוכר אותו כתקופה שיש לכמוהה לה.
מחכה שתשוב, ומגלה שהיא שבה, רק לאחר שנעלמה.
לבסוף הוא קם, קצת קשה לקום, צריך מישהו שירים אותך.

ענת חווה את הבוקר גם כן כל יום, אך אולי באופן אחר, האור מאיר
על פניה, חושבת אם האור הפציע גם היום, ויקום גם הוא מן
המיטה.
זמנים מוזרים, זמנים משתנים...

היא תפגוש את האור שלה, ותחייך לו חיוך חצי אמיתי, רבע מתנשא,
ורבע מאופק שאומר שהוא יודע מה האור ההוא שווה.

ותלך.