מרחוק חודרות עינייך,
כמו קטיפה שחורה ומלטפת,
והברק בהן, הוא כמו אור הכוכבים.
והרכות של הבל פיך,
שאת גופי עוטפת,
עושה לי לחייך ולהבין.
מרחוק צחוקך הוא צחוק של ילד,
וחיוכך, הוא מזכיר לי,
את קו ההרים הנושקים לים.
אך ככל שאני,
לאט מתקרבת,
האור אשר בך מתפוגג ונעלם.
ומה אני רואה כשהמסכה יורדת?
מה אני לומדת?
היופי שראיתי ממרגלות גופך,
כשהייתי שרועה לרגלייך,
אוחזת בציפורניים חדות כסכינים.
הוא לא מה שנגלה לי,
כשראיתי בעיניך,
מי אתה, ומה אתה
בפנים.
בן-זונה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.