כל היום התכחשתי.
רדיו סגור, גם לא טלויזיה.
עבדתי כאילו הכל כרגיל.
לא טקסי זכרון.
רק צפירה מנערת
ושוב עבודה.
בערב עברתי ליד המסך
ואשה על ספה
עם קול כה נעים
דברה על הבן.
מחוייכת, ספרה על חייו,
על הקשר בינה
ובינו,
עיניה אורות,
על הקסם, החן,
חברים, חברות,
ובאמצע משפט -
כך פתאום - כמו חיים -
נגדעו המילים ודמעות הציפוה
"הכל מתבלבל לי", אמרה,
"כי רוצה לספר על הבן
את הכל".
עכשיו זיקוקים.
יריות לכל עבר, צבע ואור.
דגלים מונפים על ידי ילדים,
ודוקא עכשיו, כשהכל כבר שמח
יודעת שכל הכחשה לא תועיל.
. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.