לרוב מוות של ראש ממשלה זה לא דבר שמקלים בו דעת. הדור שלי עוד
זוכר את היום בו רבין נרצח. אני אישית הייתי בן 12 בערך. זה
היה מוצאי יום שבת, שכבתי במיטה בחדר וראיתי חדשות, אני זוכר
את ההבעות של האנשים בעצרת, את קריאות השבר כשהודיעו שהוא מת,
את מהדורות החדשות הבלתי פוסקות. ולמה אני זוכר את זה כל כך
טוב? כי כל רגע מישהו אחר שואל "איפה היית כשראש הממשלה
נרצח?". זה לא חייב להיות באופן אישי, בתקופת היסודי/תיכון היו
אלה המורים בשיעורי חינוך ובטקסים, עכשיו התקשורת השתלטה על
זה, גם האומנות. זה פשוט יום שאי אפשר לשכוח בנקל.
הבעיה עם ימים כאלה עם זאת, היא שלפעמים מדובר ביום שאתה דווקא
לא רוצה לזכור.

היא הגיעה אליי ובידה הייתה שקית. שתי וודקות-דני ושני חיקוי
רדבול. שתי הסיגריות שאמרתי לה לקנות נעדרו באופן חשוד. נזפתי
בה.
התחלתי לשתות, גם היא, זה לא לקח הרבה זמן.
ואז העבודה על הקססה, כששיכורים זה לא הולך הכי טוב, או שאולי
זה הולך הכי טוב. כיבדתי אותה בראש הראשון.
החשיש היה בעצם הסיבה הרשמית והמוצהרת שבגינה היא הגיעה אליי,
הייתי מקטלג אותה ככלבה נצלנית אם לא הייתי יודע שהיא לא כזו.
וחוץ מזה, אני הרבה יותר גרוע ממנה.
היא השתנקה והשתעלה, לא כל כך הזיז לי. בינתיים הורדתי כמה
ראשים בעצמי. היא התעשתה והגשתי לה את הבאנג שוב. בסופו של דבר
אני בטוח שהיא הצליחה להוריד כמה ראשים. לא שהיה אכפת לי כל כך
או משהו.
לא לקח זמן והיא החלה לשחק בתחתונים שלה. לא היה קשה להבין מה
היא רוצה. או שאולי זה פשוט היה מה שאני רציתי.
נקלענו שוב לתוך המשחק שלנו. הרבה משחקים בו אבל בשבילה אני
היחיד שמכיר את החוקים.
"פאק", חשבתי לעצמי בעוד הידיים שלי מתעלמות לחלוטין, "יש לה
חבר". כמובן שידעתי את זה מראש, וכמובן שידעתי מה עלול לקרות.
לא מזמן פיתחתי לעצמי מעין תזה על כמה שאני נגד בגידה ובעד
מונוגמיה. אפילו גמרתי אומר לעולם לא לשדל מישהי לבגידה. "טוב
האלכוהול והסמים יכולים להיות תירוץ טוב לעצמי" ניסיתי לשכנע
את עצמי ללא הצלחה. והפה אמר דברים אחרים לגמרי.
כל הערב נשארנו על גבול הסקס, "אבל את גבול הבגידה כבר חצינו"
אמר הקול שבראשי. ותחושת האשמה, האשמה.
האגו גדל וקטן בו זמנית, כמו בלון חצי מנופח שכשלוחצים מצד אחד
הוא מתנפח מהשני.
היא הראתה התנגדות מסויימת. זה ותודעת ה"מסכנה" שלה הגבירו את
תחושת האשמה פי כמה.
לאחר שנרגענו יצאתי החוצה. 3 בלילה ועדיין חדשות, מה הולך
כאן?
ידעתי שמשהו קרה לשרון אבל לא חשבתי שהוא יאכל אותה ככה. "סתם
ספין" אמרתי לעצמי ב-9 בערב.
עכשיו רשמו שיש לו נזק מוחי.
ידעתי שהוא לא יצא מזה (בעצם אני כותב את זה בזמן שהוא עדיין
מאושפז ומורדם ולא ברור מה מצבו. אבל לדעתי ראש ממשלה הוא לא
יוכל להמשיך ולהיות).
קיללתי. זה לא שאהבתי אותו כל כך.
וזה לא שלא חשבתי שזו לא אשמתו שהוא שמן כל כך(יש לי כבר
ניסיון עם סוג המוות הזה).
אבל משהו הרגיש לי עצוב.
גערתי בעצמי, שאני מרגיש עצוב עכשיו יותר משאני מרגיש כשאני
שומע על פיגוע. ומה ההבדל בעצם?
נכנסתי חזרה. אמרתי לה שהשמן אכל אותה.
היא הגיבה בסוג של אפאתיות של אחת ששקועה במחשבות.
ציפיתי שתכעס עליי, אבל זה לא קרה.
היא כנראה רצתה את זה יותר ממני. אחרת היינו שוכבים, כנראה.
בסופו של דבר היא הלכה, אני הלכתי לישון.
אבל לפני שנרדמתי ידעתי שאת היום הזה אני לא אשכח.
"מצא לעצמו יום לחטוף שבץ..." חשבתי לעצמי ואז חשבתי לעצמי כמה
מגניב לחשוב ככה, אחר כך החלטתי שזה סתם מתלהב.
"אתה חתיכת חרא וגם מתלהב" אמרתי לעצמי ונרדמתי.

הגעתי למסקנה שהאשמה לא תעלם, היא רק תתחזק ותנקר בי בכל פעם
שתקפוץ השאלה "איפה היית ביום שראש הממשלה..."
"בלה בלה"