תקופה קצרה אחרי שהבנתי את גודל הפיספוס, עוד הייתי מחפשת אותך
בכל מיני מקומות שהסבירות שתופיע בהם די גדולה.

רציתי לפגוש את עיינייך הנוגות, המרגיעות, הממיסות, החודרות.
להסתכל לראשונה בעייניך, ולא להיות זו שמשפילה מבט...
להיות זו שחודרת שממיסה - את אי הודאות בעיקר.

יש לי הרושם, שגם אותך תחושת הפיספוס מעצבנת, אפילו מעיקה.
אני כל כך רוצה לדעת מה גרם לשתיקה. מה הביא אותך להחלטה שאני
אבין, אני אעלם, אני אשכח את כל מה שהיה יכול לקרות ולא קרה.

אז כן, לא מזמן יצאתי בדריכות לפאב הביתי שלך, כאילו בלי
להתכוון, בלי חשש. אבל בתוך תוכי בילבול אחד גדול, מה יקרה
אם...? הייתי הכי נינוחה בעולם, כהרגלי שותה, והמון. בין לגימה
ללגימה מעיפה מבט אולי, נכנסת, התגנבת לחלל האויר מבלי שאחוש
בנוכחותך.

אולי זה חולני, אולי זה סתם טיפשי. שטויות כאלה כבר מזמן לא
מטרידות אותי. אני מרגישה כאילו איבדתי אוזן. מיד אסביר.
מרגישה כאילו הפסדתי, איכזבתי עוד לפני שהרשמתי.

הקשבת לי בנעימות אין סופית, הינהנת, הסכמת והבעת דעה, בלי שום
כוונות זדוניות. שיחה קולחת שמתקשה להגיע לסיומה.

כל כך מעניין אותי למה, מסקרן אותי לדעת מה הבריח אותך.

דבר אחד אכן מחזק אותי, שלא איבדתי דבר, כי אי אפשר לאבד משהו
שלא היה שלך...

המשפט הזה הוא די בולשיט, עובדה זה אכן מטריד אותי אפילו מאוד.
הלואי והיה לך האומץ לעמוד מולי ולומר לי את שעל ליבך. הלואי!