שניות לפני שהדלת נפתחה, רועי כבר ידע מי תיכנס בה. כשגבו
אליה, והוא מחייך עדיין אל הלקוח הקודם, כבר שאל:
"כרגיל, מיכל?"
שמע את החיוך בקולה כשענתה לו: "יום אחד אני עוד אפתיע אותך.
כן, תן לי אוריון שקיעת החלום."
ערבב את המשקה הסגול בשייקר, והסתובב להגיש לה אותו. סקר את
השער הכהה הקלוע בצמה, את השדיים הכבדים שכוח הכבידה הנמוך עשה
להם רק טוב, את האוברול המהוה. בסיום, כשהגיע אל הפנים, מצא
אותן מחייכות אליו.
"עברתי את המבחן שלך, רועי?"
שאלה ולקחה ממנו את הכוסית, מצמידה את התחתית המגנטית לשולחן
ויונקת מן הפטמה. רועי הניח את כף ידו על שלה, התכופף, ולחש
קרוב לאוזנה:
"את המבחן שלי תעברי רק בעירום, ובהיכל התענוגות שבכיפה
הצפונית."
מיכל דחפה את כף ידו בעדינות, ונזפה בו קלות.
"מה יהיה איתך? אנחנו עוד פעם בקטע של אושר ועונג?"
הלקוח שאיתו דיבר רועי לפני שהגיעה הרים ראש מהבירה שלו. מיכל
חשבה לעצמה שאין דבר שמוכיח יותר מכל שמדובר באדם שזה הרגע נחת
על הירח, מהזמנה של בירה בפאב. משקאות תוססים גרמו לתחושות
ערבול בלתי נעימות בקיבה תוך זמן קצר בכבידה הנמוכה. למעשה, גם
העובדה שנשאר בחליפה שלו בתוך הכיפה רמזה על כך שהוא חדש
באיזור, או שהרגע נכנס מן החוץ.
"אושר או עונג?" שאל הזר. היה לו שמץ של מבטא זר, ערבי אולי.
היו לו גם זוג עיניים כחולות כהות, גבות עבותות שחיפו עליהן,
ועור כהה חלק ושחום.
"אושר ועונג. זה שם הפאב. לא ראית על השלט בכניסה? או שאולי
חשבת שזה הסימון לשירותים. אושר ועונג. תקרא לזה ארוס או אגפה,
תקרא לזה מין או אהבה. תמיד מדובר באותו העניין. מה מניע את
האדם, מהו היצר הדוחף אותו לעשות את הדברים הכי מופלאים בעולם,
והכי שפלים ששמעת מעודך. אושר או עונג? יש לך דעה בנושא?"
"אני? את שואלת מה דעתי בנושא?" שאל הזר והתקרב לבר, לשבת ליד
מיכל. רועי שם לב בעיקר למבטא הזר, ניסה לאבחן אותו בדיוק,
והתקרב אל הזר כדי לשמוע יותר טוב.
מיכל השתעשעה בינה לבין עצמה וינקה לגימה נוספת מן המשקה. תמיד
הצחיקה אותה התגובה הגברית לשאלה הזו. כאילו חשבו תמיד: היא
מתחילה איתי, אחרת איזו סיבה בעולם יש לה לשאול את זה?
ההתקרבות של רועי שעשעה אותה גם היא, כמו חש לעזרתה בפני זכר
מאיים אחר להתייצב בינה לבינו. חצי השעה הזו בפאב, האתנחתה
שבין סיום המשמרת כמהנדסת איוורור בכירה, ובין החזרה לשגרה
הביתית עם אוהד והילדים תדלקה ושעשעה אותה, והפלירטוטים היו
חלק חשוב מהתבלון.
"אני עלי, נעים להכיר." אמר החדש, והושיט ידו ללחיצה.
מיכל החליטה להתעלם מהפרובוקציה, למרות שרועי נסער. כל אלמנט
בהתנהגות של עלי זעק: אני חדש, והמנהג במושבה לייחד נגיעה
באצבעות חשופות ליחסים אינטימיים היה מן הסתם בלתי ידוע לו.
"שלום אלי, אני מיכל." ענתה, והושיטה לו אגרוף קמוץ, חיכתה עד
שיאגרף אף הוא את היד, ונקשה פרק עליון בפרק עליון.
רועי הסתובב בינתיים לשרת לקוח אחר, ציין לעצמו את עברות השם
שהכריזה עליו מיכל, והנהן. מיכל הייתה כזו, דאגה להבהיר את
הכללים מהרגע הראשון, ותיקנה טעויות של אחרים בעדינות
ובתקיפות, בלי להעליב את בן שיחה. כמו הטעות להציג את עצמך
כערבי בפאב שהתגאה בהיותו מרכז הקהילה הישראלית הקטנה שעל
הירח. זו רק אחת הסיבות שאני אוהב אותה, אמר לעצמו ומייד
תיקן, שאני רוצה אותה, הלא כבר היינו בדיון הזה.
עלי העביר מבט וסקר את הפאב. המתחם היה בנוי בצורה של פרח סביב
שולחן הבר העגול, כאשר בכל אחד מעלי הכותרת המרובים ניצב שולחן
וסביבו כיסאות נמוכים וכריות. כל עלה כזה יוחד לפן אחר של
התרבות הישראלית כפי שחש אותה מעצב הפאב: הגומחה הצפונית שלו
הכילה חתימות גרפיטי של רוב הישראלים שעברו דרך הפאב במשך עשר
השנים מאז נפתח. ממערב, לצד ארונית המשקאות הענקית, היה לוח
שעם שאליו הוצמדו עשרות סמלי כותפת של יחידות צבאיות ישראליות
מהזמן הנוכחי וגם עתיקות יומין. על הקיר בגומחה הדרומית פוזרו
תמרורים ושלטי הכוונת דרכים בעברית, שהגיעו לירח עם אוספי
מזכרות. בגומחות ממזרח חיו בערבוביה חנוכיה, נרות שבת, מגילת
קלף בחתימתו של הרב כדורי, ופוסטרי אליפויות כדורגל מעשר השנים
האחרונות. הבר היה מעוצב בצורה של עיגול כמעט שלם, ובמרכזו עמד
רועי. בשעה זו של הערב העסקים היו חלשים למדי, הבר היה ריק,
ורק דלי קרח שעמד עליו נראה חריג במקצת.
"אז מה אתה אומר אלי, אושר או עונג?" חזרה מיכל על השאלה.
"אני בעד סקס, בטח שסקס." ענה עלי, מבטו חוזר מהגומחות אל
מיכל. "אבל אהבה זה גם חשוב. איזה מזל את?"
מיכל התעלמה משורת הפתיחה הבוטה, וחשבה לעצמה, שעוד משפט אחד
ברמה דומה והיא תתעלם ממנו לחלוטין, לעולם.
"ערב טוב כבודו. כרגיל?"
מיכל הסתובבה לכיוון רועי, מוודאת שפניו אל הבקבוקים וגבו אכן
מופנה אל הכניסה, ואז הפנתה מבטה אל הכניסה. כן, זה באמת היה
איתי-אל שהגיע. איך לכל הרוחות הצליח רועי לדעת מי הנכנס לפני
שראה אותו? יום אחד היא תשאל אותו, אבל לפני כן היא מוכרחה
שתהיה לה השערה כלשהי. לפי השעה? לפי הצעדים? אולי יש לו מצלמה
מחוץ לדלת. אבל איפה ממוקם המוניטור, הרי רועי מסתובב לכל
הכיוונים בבר, ובכל זאת הוא תמיד מצליח לזהות את הקבועים.
היכולת המסתורית הזו הייתה רק אחת הסיבות לכך שהיא אהבה אותו.
סיבות נוספות היו שרירי קיבורת הזרוע, שהבליט בחולצות חסרות
השרוולים שנהג ללבוש, התסרוקות שנהג לעצב לעצמו, כשהאריך קיצר
וצבע את השער חדשות לבקרים. וכן, גם הרווח בין הגוף למכנס הרחב
שלבש. אבל על זה אולי תחשוב בפעם אחרת.
"ומה אתה אומר איתי-אל? אושר או עונג?" פנתה אליו.
איתי-אל קיבל את המשקה האלכוהולי השקוף שלו מרועי, ופסע לאטו
לכיוונה, נותן לה זמן לסקור אותו. אחד מן האנשים המבוגרים
ביותר על הירח, באמצע שנות החמישים שלו, היה מן האבות המייסדים
של המושבה בכלל, ושל הקהילה הישראלית בפרט. איתי-אל היה גבר
גבוה, כהה וזוויתי, מן הסוג שגורם לגברים אחרים לחפש את כלי
הנשק שלהם כשהוא מתקרב, שמא יצטרכו אותו להגנה עצמית. ביד אחת
אחז בכוס המשקה, בידו השניה אחז במקטרת שפיתח לפני שנים,
שהפיצה עשן נטול ריח, לאחר שטען שאיסור עישון מוחלט הוא פגיעה
בזכויות הפרט, ומקטרת ללא עשן כמוה כקטר ללא סוסים. במקום בו
החוקים הושתתו על מנהגים נוקשים, על נאמנות לרע שהציל את חייך
ועל נימוסים שנאכפו בתקיפות, הוא היה חוק בפני עצמו. המקטרת
הייתה רק אחת מן הדוגמאות לכך, ולא הקיצונית ביותר, לפי
השמועות שמיכל שמעה.
כשהגיע אל מרכז ההתרחשויות, משך במקטרתו ואמר: "יש לי במקרה
סיפור מעניין שקשור לזה. מקרה שעבר תחת ידי לפני זמן לא רב."
כשעורך הדין התחיל לדבר, יכולת לחוש תזוזה בכל אוכלוסיית הפאב,
מעין התכוונות אל מזרח אנושי. הייתה לו יכולת לתפוש את הקהל
שלו בנימת קול, בתנועת יד.
"ברשותכם, אקרא לסיפור שלי כמיהת העור החסר. לטעמי השם מייצג
ביותר את התופעה. הגברת בה מדובר, לקוחה שלי, נקרא לה עדי
לצורך העניין, פגשה לראשונה את בן זוגה העתידי כשהיו שניהם
בראשית שנות העשרים שלהם. הם נפגשו ביישוב קטן, מן המקומות בהם
חמש דקות מספיקות לך על מנת להכיר את כולם, אינטימיות כפויה
שאני באופן אישי לא הייתי יכול לסבול, כמו סרדינים בין מצעי
סאטן. הוא טען שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא טענה שזו הייתה
אהבה ממגע ראשון."
עורך הדין עצר מרוצתו ובעבע במקטרתו. דרך העשן הביט בעלי
בציפייה, עד שזה כחכח בגרונו במבוכה, הניע את צווארו מצד לצד
כמו מנסה לשחרר אותו מלפיתה, ושאל את השאלה המתבקשת:
"מה זה בדיוק, אהבה ממגע ראשון?"
איתי-אל הניד ראשו קלות, כמו חלק לעלי מחמאה על שהבין את
תפקידו בתסריט.
"הלקוחה שלי, עדי קראנו לה, הסבירה את המונח אהבה ממגע ראשון
כאהבה עמוקה שורפת וטוטאלית, שהתחילה בשנייה בה התנגשו זה בזו
בכניסה למעלית. זה כמו מגנטים שנמצאים בעור שלו שמאלצים אותי
לגעת בו שוב, או אולי כמו תחושה אלרגית של גירוד וצריבה
שנעלמים רק ברגע שאני נוגעת בו. ואני מצטט כמובן."
עורך הדין עצר כאן, כאילו היה נבוך ממה שאמר, תחושה שמיכל
לפחות חשבה שהוא אינו מסוגל לחוש עוד.
"מן הרגע שבו נפגשו, לא נפרדו יותר מיום אחד. הוא היה ביולוג
ימי, היה הייתה מנתחת כירורגית, ונטשה את המקצוע, על מנת להיות
צמודה אליו במשימות שלקחו אותו לשבועות ארוכים בים. היא למדה
לצלם, מעל ומתחת לפני הים, והייתה פרילאנסרית של ירחון טבע
גדול, שקיבל ממנה תמונות המתעדות את מסעות המחקר של בן זוגה.
היא אפילו נהנתה מהמקצוע החדש, בעיקר משום שהייתה מוקסמת
מתחושת אצבעותיו על עורה הרטוב, אם לצטט אותה שוב."
איתי-אל כחכח שוב בגרונו, ונראה שהיה נבוך. מיכל תהתה מה מביך
אותו בסיפור הזה, האם ההתייחסות החוזרת ונשנית אל העור, או
העיסוק באהבה, או שמא המחשבה על סיומו של הסיפור.
"עם השנים הגיעו הילדים, בן ובת. שניהם נולדו בלידה טבעית
במים, בליווי אחת מאוכלוסיות הדולפינים שחקר בן זוגה. החיים
נראו מושלמים: זוג מאוהב גם אחרי שנים של חיים יחד, צאצאים
בריאים ומבריקים, שניהם נהנו והיו מסופקים מעבודתם, אידיליה
נפלאה."
"אלא מאי, בן זוגה של עדי החליט לנסות טיפול חדשני שיאפשר לו
לשהות מתחת לפני המים לאורך זמן, על מנת שיוכל לבצע את תפקידו
טוב יותר. פרטי הטיפול לא חשובים לצורך הדיון שלנו הערב, מדובר
בהתערבות ביומכנית, הזרקה של ננו-מכונות שעודדה יצירה של זימים
בריאות, על מנת לאפשר לאדם לשהות זמן ארוך מתחת למים. מה שכן
חשוב לצורך הדיון שלנו הוא תופעת הלוואי של הטיפול. בן זוגה של
עדי היה בקבוצת הביקורת שעליה נוסה שילוב בין הטיפול הביו מכני
להתערבות גנטית מינימלית, להבטחת תנאי סביבה הולמים להיקלטות
הזימים. במלים בוטות יותר, הוא התחיל לגדל קשקשים."
"עדי טענה שחשה בזה כבר ביום הראשון, שידעה שמשהו לא תקין,
שניסתה ללחוץ עליו להפסיק את הטיפול באופן מיידי, אולם הוא
סירב בטענה שלא ניתן להסיק מסקנות מניסוי שנקטע באיבו, וכיוון
שהתנדב לשמש נסיין, הוא חייב לצוות המחקר נאמנות, ולהמשיך את
הטיפול עד תומו."
"אחרי שלושה שבועות הוא כבר היה מסוגל לשהות מתחת לפני המים
שעה, ללא אמצעי עזר סטנדרטיים כמו בלוני אוויר או סתם שנורקל.
הניסוי הוכתר בהצלחה, אבל העור שלו היה מכוסה קשקשים עדינים.
ראיתי תמונה מתעדת שצילם צוות המחקר, מאוד יפה ועדין, אסתטי,
הייתה מעין שבירה של האור על פני הקשקש שגרמה לו להבריק כמו
סכין בגב האומה. אבל אני נסחף, זה לא עיקרו של הסיפור, אני
מצטער."
"אלו היו שלושה שבועות ללא סקס. עדי סיפרה שמהיום הראשון של
הניסוי נוצר חוצץ גופני, שלא אפשר לה להתקרב אליו. כאילו מישהו
הפך את המגנט, אם לצטט אותה שוב. ואז, אמרה, התחיל להיווצר גם
פער נפשי. היא אמרה שכיוון שהיה ליחסים האלה פן גופני עמוק,
שלא ניתן היה לוותר עליו, כיוון שחלק גדול מהתקשורת שביניהם
הייתה תקשורת עורית, נוצר נתק שלא ניתן היה לאחות. לכל הפחות,
לא באמצעים סטנדרטיים. לכן, כך אמרה, הייתה מוכרחה להגיע אל
הבלתי סטנדרטי."
איתי-אל ינק שוב ממקטרת, מערב את העשן בלגימה מן המשקה בכוסו,
וסקר את היושבים בפאב. בשעה זו כבר הסתובבו כולם אליו, והקשיבו
בגלוי לשיחה שהתנהלה ליד הבר, מחכים בשקט ובסקרנות להמשך
העלילה. אפילו לנה, המלצרית הבהירה חסרת המעוף, שנראתה דהויה
כאילו דבר לא יצליח יותר לסקרן אותה, הקשיבה.
"היא לא לקחה בחשבון, היא לא יכלה לקחת בחשבון כי לא ידעה על
ההתערבות הגנטית. היא חשבה שמדובר בתהליך מכני, שהקשקשים גדלו
מעל העור, שמספיק להסיר אותם, והיא תוכל שוב להגיע אל העור
שאהבה. אבל הקשקשים החליפו את העור. כשנרדם, אזקה אותו למיטה,
ונעלה את הדלת. ואז לקחה סקלפל, סכין מנתחים דק, והורידה את
שכבת הקשקשים מן העור שלו. ולמרות שראתה בבירור שהיא מגיעה
לשכבה התת עורית של כלי הדם והעצבים, היא לא הפסיקה עד שכולו
היה נטול קשקשים. וכך השאירה אותו, וברחה."
הפאב היה שקט. שקט שלפני הסערה המאיימת של קריאות הזעזוע
שיגיעו תוך זמן קצר. מיכל ורועי הסתכלו זה על זה, מעלים בעיני
רוחם את תמונתו של האיש, שרוע לבד על הרצפה, מדמם, עירום מכל
מה שהיה לו.
"היא ברחה אלינו, הגיעה אל המושבה כאן על הירח. בקשת ההסגרה
הגיעה זמן קצר אחריה. הוא נשאר חי, מסתבר, למרות שיזדקק לטיפול
רפואי צמוד לשארית חייו. הילדים היו אלו שמצאו אותו וקראו
לעזרה רפואית. ילדים אינטילגנטיים, שהצליחו לשמור על קור רוח
מול מראה קשה ביותר. היא ביקשה חזקה על הילדים, אבל מובן שלא
קיבלה. הוא כבר לא היה יכול לטפל בהם, והם נמסרו למסגרות
הרווחה. בקשת ההסגרה כללה אישומים של ניסיון לרצח, נטישת פצוע,
הזנחת ילדים. היא הגיעה אליי, וביקשה סיוע."
"שפטנו אותה כאן, בבית הדין שבכיפה הצפונית. לא היה ויכוח לגבי
העובדות, היא הודתה במעשה. נשארו הפרשנויות. אני טענתי שסבלה
מחסך, שגרם לה לאובדן שפיות זמני. זכינו. וכל מה שסיפרתי כאן
מטרתו הייתה להוכיח שאין דבר כזה אהבה. אם אין סקס שמחובר
לאהבה באופן ישיר חותך ומתמיד - האהבה מתמוססת ונעלמת לה, כמו
יבלות בריק."
איתי-אל הרים את כוסו וחייך אל מיכל חיוך ריק מהומור "לחיי
העונג." אמר, ורוקן את כוסו. כשקם ממקומו והלך אל הבר לשלם
לרועי, התעורר הפאב מההקשבה שנחתה עליו. ארבעה לקוחות שישבו
בשקט בזמן שעורך הדין דיבר החלו לקרוא ללנה המלצרית בו זמנית,
שלושה לקוחות אחרים הגיעו אל הבר, לשלם וללכת.
מיכל אף היא קמה וניגשה אל רועי.
"לא שמתי לב, כבר מאוחר. אני צריכה ללכת הביתה אל המשפחה.
להתראות מחר מתוק שלי." אמרה, ונגעה בקצה אצבעותיה באלו שלו.
רועי נרעד מההזמנה, והשפיל עיניו.
עלי שילם, והשאיר לרועי טיפ, מטבעות שנזרקו במסלול שהיה מותיר
אותם על הדלפק בג'י מלא, אבל כאן גרם להן ליפול הרחק מעבר לקצה
הבר. רועי צמצם אליו עיניים, מנסה להבחין אם היה כאן חוסר
ניסיון של בשר חדש, או מעשה מחושב שתכליתו להעליב אותו. בכל
מקרה לא היה לו ספק שעלי, אם יחזור לכאן אי פעם, לא יהיה
מהלקוחות המועדפים שלו, עליהם קיבל התראה מהסנסור שבדלי הקרח.
הוא יהיה אחד מיושבי השוליים שתמיד ניסו לשלוח ידיים אל ישבנה
של לנה, וזכו לשירות איטי ובלתי אדיב כל כך, שתוך זמן קצר
נעלמו.
אחרי שעלי הלך, מצא עצמו רועי מול איתי-אל, שסובב מטבע על הבר,
והתבונן בהשתברות האור על שני צדדיו.
"זה לא סוף הסיפור, אתה יודע." אמר איתי-אל, "יש עוד חלק קטן
נוסף. חלק שגיליתי רק אחרי המשפט של עדי."
רועי התקרב אליו, נדמה היה שזה מה שעורך הדין מבקש, וזה לחש לו
על אוזנו.
"אחרי שהיא זוכתה מאשמה, היא עברה לגור כאן עם מישהי. חקרתי
קצת, והתבררו לי כמה דברים." וכאן החל מונה על אצבעותיו אחת
לאחת.
"התברר לי שהן הכירו עוד בכדור הארץ."
"שהמאהבת שלה הייתה בצוות המחקר, שסיפק לבן זוגה של עדי את
הטיפול הנסיוני הלקוי."
"שהרומן שלהן התחיל עוד קודם לכן."
"שעדי היא זו שרמזה לבן זוגה על האפשרות הרפואית של הצמחת
זימים."
"כך שבעצם, אם נסכם את זה במלים פשוטות, היא ויתרה על סקס
מופלא בגלל אהבה חדשה."
איתי-אל עצר כאן, נשם נשימה עמוקה, סגר את האגרוף, והמשיך.
"כשגיליתי את כל זה, הלכתי לבקר אותה בכיפה המשפחתית שלהן. הן
הודו. תחת לחץ, אבל הודו. אזקתי אותן למיטה, נטרלתי את אזעקת
אובדן הלחץ, ואת כל אמצעי התקשורת שלהן, והשארתי אותן נעולות
בפנים, כשהכיפה שלהן מנוקבת. אחרי שחלף מספיק זמן, והייתי בטוח
שכל האוויר יצא, שחררתי את הנעילה, וחיברתי את האזעקה מחדש."
הטיח את המטבע המסתובב על הבר, ויצא, בלי להחזיר מבט אל רועי
שנותר המום.
רועי התחיל לסדר את הבר, הכניס את כוסות המשקה שהיו מונחות
עליו למתקן השטיפה, רוקן את צלוחיות הפיצוחים, ועשה הכל
באיטיות, כמתוך חלום. הוא ידע מנסיון אישי שאיתי-אל היה חוק
בפני עצמו, שגמל על נאמנות בנאמנות, שאם הבין את מניעיו של
הלקוח שלו היה מעצב את מערכת המשפט מחדש בשבילו. הוא היה שם
פעם בעצמו, ולא ישכח לעולם את החוב שהוא חב לאיתי-אל. אבל זו
הפעם הראשונה ששמע על הגמול שמעניק איתי-אל ללקוח ששיקר לו.
לנה ניגשה אליו, ערימות של צלחות וכוסות בידיה.
"את יודעת אילנה, אני מכיר אותה, את זו מהסיפור. היא חתומה על
הקיר. אני כמעט בטוח. מיד אמצא אותה."
רועי ניגש אל קיר החתימות, חיפש עד שמצא שם לב ובתוכו שני שמות
מחוברים עם חץ ביניהם, ואז חזר אל לנה.
"ענבר ולי. ככה קראו להן. אני זוכר אותן. הן היו הזוג הכי יפה
שראיתי בפאב. לא שדיברתי איתן, הן היו עסוקות כל הזמן בעצמן,
מחזיקות ידיים ללא הפסקה. אני זוכר גם את סיפור מותן בחדשות.
מצאו אותן מחובקות עירומות על רצפת החדר המרכזי בכיפה. זו
הייתה טרגדיה נוראית, איך שתי נשים צעירות מתות מחוסר תשומת
לב, מריכוז טוטאלי אחת בשנייה, כי האזעקה של נפילת לחץ האוויר
צרחה חזק מספיק, כך שניתן היה לשמוע אותה בכל האזור."
"אם את שואלת אותי, אני חושב שאפשר לתמצת את מה ששמענו הערב
ככה: אדם יכול לזכות באהבה גדולה מהחיים, נדיר אבל אפשרי. אפשר
אולי לזכות בזה יותר מפעם אחת במהלך החיים. אבל אם שתי אהבות
גדולות מהחיים קורות בו זמנית, ניגוד האינטרסים בהכרח יגרור
אובדן חיים." סיכם רועי, והוסיף לעצמו בשקט "וזו רק אחת הסיבות
שלעולם לא אגע במיכל."
"אז מה, איך את מסכמת?" שאל רועי, אבל לא הקשיב לתשובה, לנה לא
הייתה אישה שענתה לעתים קרובות, ורועי לעתים רחוקות עוד יותר
הקשיב לה. הוא הלך לענייניו, מזמזם שיר ישן של נעמי שמר על עדי
לי ואוצר, ולנה נשארה לבד עם הכלים. כרגיל בסוף המשמרת.
"לסכם? מה יש לסכם?" ענתה אל החלל הריק שהשאיר. "זה ברור. אהבה
זה כמו תפוז, הסקס זה הקליפה. לא מוריד קליפה, אי אפשר לאכול
תפוז. מוריד קליפה, התפוז עושה דביק בידיים. אז אני אלרגי
לתפוז."
|
