היא ישבה מולי, עיניה נעוצות בשלי. הדשא הלח התחכך ברגלי
החשופות. זעתי במקומי באי נוחות. אולי בגלל הדשא, ואולי לא
."אני רוצה שתקשיבי לכל מילה, זה חשוב . כל מילה חשובה .
בסדר?" הנהנתי. "בפעם הראשונה שראיתי אותו זה היה בחוף
המתופפים. על הרקע של כולם הוא בלט מייד. ראסטות בלונדיניות
פרועות, עיני תכלת בוהקות. הוא לבש סמרטוטים. שכבה על שכבה על
שכבה, וזה כל כך התאים לו. היה בו משהו פרוע, זרוק. ישר ניגשתי
אליו. התיישבתי לידו על החול, ופשוט הבטתי בו. בלי מילים.
"אני רפאל" הוא אמר לי במבט חצי מחוייך, ומבטא רוסי כבד. באותה
שניה התאהבתי בו. דיברנו שעות, הוא סיפר על הילדות שהייתה לו,
איך הוא עלה לארץ לבד לפני ארבע שנים, בגיל 19, איך הוא נכנס
לסמים.
הוא אמר לי שכבר שלוש שנים הוא רק מזריק ומזריק ומזריק, ושהוא
לא יכול לדמיין יום בלי הרואין."אני יודע שיש לי איידס" הוא
אמר לי במבטא היפה שלו, בקול המתוק שלו, והביט בי במבט עצוב.
"עם כל ההזרקות וגם מה שהיה עם טניה". טניה היא החברה לשעבר
שלו, זונה במקצועה. נפרדנו לפנות בוקר, אני הייתי נשארת איתו
לנצח, ככה , על החוף, אבל הוא היה צריך ללכת עם חברים שלו
בחזרה לקומונה שלהם
ביודפת."

"מאז אותו יום, הקפדתי ללכת כל יום שישי לחוף, אולי הוא יהיה
שם. תחקרתי את כל מי שיכולתי עליו, וגיליתי שהוא הבסיסט של
להקה לא מוכרת, ושיש לו כישרון מוזיקלי נדיר. וכל מה שאני
רציתי, זה רק אותו, לידי, מנגן בשבילי."

"באחד מימי השישי בחוף, התברר לי שהוא יהיה בפסטיבל שיהיה ליד
ה'בניאס' שבוע אחר כך. לא היה לי ספק שאני נוסעת לשם. לקחתי
קצת כסף מאימא, ותפסתי טרמפים עד לשם. ראיתי אותו ישר. לא ממש
ישר, יותר נכון אחרי חצי שעה של חיפושים. הוא חייך כשהוא ראה
אותי מתקרבת אליו, וקם לחבק אותי. חיבקתי אותו חזק חזק, שלא
ילך לי שוב, לעולם. כשעזבתי אותו לבסוף, הוא הוביל אותי למקום
מבודד יחסית, רחוק מהמדורה וההמולה של כולם, והתיישבנו קרוב
קרוב. אמרתי לו כמה שהתגעגתי אליו. אמרתי לו שאכפת לי ממנו,
ושאני רוצה לעזור לו, להוציא אותו מהמצב שהוא נמצא בו. והוא
הביט בי בעיניים נוצצות, וחייך חיוך מלא תיקווה. אמרתי לו שאני
אקח אותו אלי הביתה, ו אטפל בו, ו אוציא אותו מהסמים. והוא
המשיך לחייך את החיוך  התכול שלו, ואמר לי שעם כל החברים שיש
לו, אף אחד מלבדי מעולם לא רצה, או ניסה לעזור לו. רק אני. רק
אני. ואז הוא התחיל לזיין לי את השכל על הקומוניזם בברית
המועצות. סתם ככה, בלי קשר לכלום. לא אמרתי לך את זה, אבל הוא
גם עשה את זה בשיחה שלנו על החוף. ואני ידעתי שזה הסמים. אז
פשוט שתקתי והסתכלתי בעיניים היפות שלו, שהיו פתאום כל כך
אדומות."

"יומיים  היינו ככה, צמודים צמודים. ישנו יחד, אכלנו יחד,
עשינו הכל יחד. כשהוא הזריק אני פשוט הסתכלתי לכיוון השני. לא
רציתי לראות. בבוקר של היום השלישי, הוא עוד ישן, ואני קמתי
מוקדם, אז הלכתי להביא לשנינו סלט תפוחי אדמה לארוחת בוקר.
מעין ארוחת בוקר למיטה, את יודעת. הערתי אותו בנשיקה על
הלחי."רוצה לאכול?" הוא הנהן, מנומנם. האכלתי אותו לאט לאט,
כמו אימא שמאכילה את ילדה. אחרי כמה כפיות, הוא הפסיק לאכול,
ושאל אותי בקול ישנוני מה נתתי לו לאכול."סלט תפוחי אדמה"עניתי
לו. בשניה הוא קם והתחיל לירוק את הכל, ולשתות עוד ועוד מים
מבקבוק שהיה ליד שק השינה."את מרעילה אותי, כולכם מרעילים
אותי, אתם רוצים להרוג אותי!"הוא התחיל לצעוק ולרוץ אל מחוץ
לאוהל. רצתי אחריו, לא הבנתי מה קרה.והוא רק המשיך לצעוק
שטויות ולרוץ יותר ויותר רחוק. אני לא יכולה לתאר לך אפילו כמה
כעסתי. לא הבנתי מה עשיתי , והייתי בטחה שהסמים דפקו אותו
לגמרי. בצהרים, כשישבתי ליד המדורה עם כמה אנשים, הוא בא אלי
במבט מושפל. "אני כל כך מצטער, תסלח לי. אני לא אוכל זה. לא
אשמתך, לא ידעת. סליחה". את מבינה? זה היה בגלל המיונז. הוא
טבעוני. איך לעזאזל הייתי אמורה לדעת את זה?.בהתחלה לא הסכמתי
לסלוח לו, אבל הוא אמר לי שזה לא יחזור, ותקע בי את המבט הזה
שלו. מה יכולתי לעשות?. בערב, כישבנו יחד, רחוקים מכולם, הוא
התחיל ללטף אותי. ליטופים עדינים בגב. "אני רוצה אותך" הוא לחש
לי באוזן. ואני רציתי אותו גם, אין לך מושג עד כמה. אבל ידעתי
שאני לא יכולה. אזרתי את כל הכוחות שהיו ולא היו לי, נתתי לו
נשיקה על הלחי, אמרתי  לילה טוב, והלכתי לישון באוהל. כמה
בכיתי באותו לילה על זה שאין לי איידס."

"למחרת בצהרים, הייתה מין חאפלה ליד המדורה, וכולם שרו ורקדו.
פתאום הוא צץ משום מקום, עם גיטרה ביד, והתחיל לשיר ברוסית.
היית מאמינה? בהתחלה כולם צחקו, אחר כך ביקשו ממנו בנימוס
שיפסיק, אבל הוא רק שר יותר ויותר חזק. בסוף ניגש אליו אחד
מהאנשים שם, נעמד מולו, והתחיל להרביץ לו. ורפאל פשוט שכב בלי
לזוז, וחיכה שהוא יפסיק. אחרי שהאיש הפסיק להרביץ לו, היו כמה
דקות של דממה, ובדיוק כשרציתי לגשת אליו, הוא נעמד על הרגלים,
והתחיל לצעוק שכולם מניאקים וכולם רוצים להרוג אותו, ושוב
התחיל לרוץ. הפעם לא ניסיתי אפילו לרדוף אחריו. אני יודעת
שהאיש שהכה אותו היה לא בסדר, אבל הוא הבטיח לי! הוא הבטיח לי
שהוא לא ישתגע שוב!"

"יום אחר כך, כשהוא בא אלי והתחנן שאני אסלח לו, הבטתי לו
בעיניים הכל כך יפות וכואבות שלו, ואמרתי שלעולם, אבל לעולם
אני לא אסלח לו. בשאר היום פשוט התעלמתי ממנו. בערב, כשעליתי
על אוטו של חבר שיחזיר אותי הביתה, לתל אביב, רפאל הביט בי
במבט חודר ועצוב מבעד לחלון המכונית, והמשיך להביט בי עד שנעלם
שהפך לדמות מטושטשת באופק, ונעלם לגמרי".

"לא היה יום או לילה מאז, שלא חשבתי עליו. שלא קיללתי את עצמי
על הטעות שעשיתי. איך יכולתי? הרי הבטחתי לו שאני אקח אותו
איתי לתל אביב , ואטפל בו. הוא סמך עלי שאני אציל אותו, ואני
עזבתי אותו.
חזרתי לחוף ביום שיש שבוע אחרי, ושבוע אחרי, ושבוע אחרי, מחפשת
שואלת, מבררת. אולי מישהו ראה אותו, אולי מישהו יודע מה איתו.
אבל כל מה שידעו לומר לי, זה שהוא כבר לא בקומונה ההיא ביודפת.
הייתי כל כך מיואשת ומיוסרת. הוא פשוט נעלם."

"כשהגיע ראש השנה, שמחתי כל כך. לא היה לי ספק שאני אראה אותו
ב"בראשית". שעות על גבי שעות הייתי משננת לעצמי בראש  בדיוק מה
אני אגיד לו, ואיך אני אחבק אותו, והוא אותי. רפאל שלי.
כשהגעתי לפסטיבל, חיפשתי אותו שעות על גבי שעות, וכלום. בערב,
ראיתי פתאום את נטלי, שידעתי שהייתה עם אלה שהוא תמיד הסתובב
איתם. ניגשתי אליה, בקושי עומדת על הרגלים מרוב התרגשות, סוף
סוף אני אדע איפה הוא, סוף סוף אני אראה אותו. היא חייבת לדעת
מה איתו, אמרתי לעצמי. "נטלי, " גמגמתי בקושי "ראית את רפאל
בזמן האחרון?". "לא ידעת?" היא הביטה בי בהפתעה, אולי בעצב.
"רפאל מת ממנת יתר לפני שבועיים." "


היא שתקה. בפעם הראשונה מזה שעה, נדמה לי. עיניה עדיין נעוצות
בשלי. ידעתי שהיא מחכה שאני אומר משהו. "רפאל זה שם של מלאך."
אמרתי. היא התחילה לבכות, בכי חרישי, כואב, יפה. כעת מבטה היה
מושפל מטה, לכיוון הדשא . זעתי במקומי באי נוחות, אולי בגלל
הדשא, ואולי לא.