12.1.05
היום בדיוק לפני שנה, קמנו בבוקר כשתיקים ענקיים מוכנים
במכונית לסופ"ש בת"א.
כמה אהבה הייתה בינינו, היינו מסתכלים זה על זו והעיניים נצצו.
היית על עולמי, כל חיי.
אז נסענו קודם כל לרעננה לריאיון שלך לעבודה ב"שייפ", העבודה
שכל כך חלמת עליה.
בפנים ידעתי שבכלל אין צורך בריאיון, ידעתי ועד היום יודעת
שעוד תגיע רחוק. אבל אתה היית לחוץ.
בזמן הריאיון חיכיתי לך באוטו, שומעת את השירים שלנו בחיוך
מאוהב. כל כך שמחה שהדברים מסתדרים.
למרות שעמית היה בבית חולים, הייתה לי הרגשה שדברים יסתדרו.
אחרי כמה שעות שכבר הייתי על קוצים. ירדת במדרגות, כולך
חיוכים. "נו איך הלך?" אמרתי ונישקתי אותך. "וואי, ממי, הלך
ממש ממש טוב, יש לי הרגשה טובה לגבי זה." "זה הרי היה ברור,
לא?!" צחקתי.
משם נסענו לגבעתיים לישון אצל אח שלי. כל הדרך ליטפת לי את
הרגל. הבטתי בך דרך המראה, שר שירים מהרדיו, מחיוך, סוף סוף
באמת מאוהב.
זוכר שהצטלמנו ממש לפני שהלכנו לישון? שקפצתי לך על הגב מתפקעת
מצחוק והחיוך שלך היה כל כך גדול, כמה היינו מאושרים. לרגע
ממש שכחתי מכל הכאב.
סוף סוף הגענו לאהבה האמיתית שחיכיתי לה זמן כה רב. ידעתי שמפה
לא ניפרד לעולם ושאין דבר חזק יותר מהאהבה הגדולה שלנו.
אם רק היינו יודעים מה מחכה לנו למחרת בבוקר.

13.1.05
קמנו בבוקר כשכל הדירה הייתה שקטה, אבל ממש מבולגנת.
אז החלטנו להיות נחמדים ולסדר לאח שלי את הדירה כאות תודה על
האירוח.
שטפתי כלים במטבח ואתה, האיש של חיי, סידרת מסביב את הדירה.
כל מה שחשבתי זה כמה אני ברת מזל שאלוהים הביא לי אותך לחיי.
כנראה שעוד לא ידעתי כמה.
פתאום הטלפון הפסיק את המחשבות המאוהבות שלי. זו הייתה אימא.
נו, באמת הגיע הזמן שהיא תתקשר. "זהו, נזכרת בי", אמרתי כמו
בכל שיחה שלנו. "יפעת", היא אמרה בקול שקט. הסתכלתי עליך
מודאגת.
"יפעת, עמית חטף התקף לב היום בבוקר. אנחנו ברמב"ם, תבואי."
הסיר נפל לי מהיד ויחד איתו הלב שלי הפסיק לפעום. הבטתי בך
בהלם. לא ידעתי מה לעשות קודם. "טוב, אימא, אני באה." ניתקתי.
"מה קרה, יפעת?" שאלת. "ממי, עמית, לרמב"ם, עכשיו!" עזבתי את
הכל ונסענו.
כל הדרך שתקנו. איך דבר כזה יכול לקרות? איך אפשר לעשות את זה
לתינוק? למה לשבור משפחה.
אם רק הייתי יודעת לאן אני נכנסת, הייתי כבר נעלמת מזמן...
הגענו לרמב"ם, ועלינו במעלית למעלה. המבט של כולם היה שבור.
כשאבא יצא מהחדר של עמית עם דמעות ידעתי שהמצב רע. לקחת אותי
הצידה. "ממי, יהיה בסדר, אני פה איתך תמיד, מחבק. עכשיו תתקשרי
לעבודה, תגידי שאת לא מגיעה. בואי ניסע אליי, נחליף בגדים,
נביא אוכל לכולם ונחזור." חבל שלא נשארתי אצלך, אולי היינו
חוסכים מעצמנו כאב.
הבטתי בך בעיניים שמחכות לניצוץ של תקווה, ראית שידעתי, שאני
מבינה שהמצב לא בשמים. והעיניים שלך כבר הסגירו שעדיף שנישאר
בסביבה. אז נסענו, כרגיל בשקט. מפחדים להגיד משהו. בלב הייתה
לי הרגשה כל כך רעה. הדמעות של אבא רצו לי מול העיניים. רציתי
רק לחבק אותך, עמית, אולי זה היה עוזר קצת.
לפני שנכנסנו אליך הביתה, חיבקת אותי. את החיבוק שאני כל כך
אוהבת. שמעביר בי ביטחון, אהבה ותמיכה בלי לומר הרבה מילים.
מה הייתי עושה בלעדיך.
כשחזרנו לרמב"ם מצב הרוח שלנו כבר היה טוב יותר - הרשינו
לעצמנו לצחוק קצת, עודדנו אחד את השני, הרגשנו שיהיה בסדר.
הרגשנו ביחד. ממש לפני שנכנסנו לבניין ברמב"ם אימא התקשרה,
נשמעה אופטימית, ביקשה שנביא כרית כדי שסיגל, גיסתי, אימא של
עמית, תוכל ללכת לישון, לנוח קצת. להירגע. אז הבאנו לה כרית.
חשבתי שאם סיגל הולכת לישון והיא יצאה מהחדר של עמית אז המצב
השתפר.
עלינו במדרגות בידיעה שנבלה שם את הלילה אך עם קצת יותר
אופטימיות.
אבל אז ראיתי אותה יושבת על הרצפה ובוכה "עמית, עמית שלי, תהיה
חזק, אנחנו איתך." עד עכשיו זה מהדהד לי בראש. "אימא, מה
קרה?!" צעקתי בלחץ. היא לא הייתה צריכה לדבר. הבנתי לבד - עוד
התקף.
בשביל מה יש אלוהים? חשבתי.
ישר רציתי לחבק אותך, ובלב שוב אמרתי תודה. איזה מזל שיש לי
אותך.
כל כך לא הייתי רוצה להיות פה לבד ולעבור את זה.
משם, אחרי שעתיים וחצי של ניסיונות לראות מה קורה בפנים; כשאבא
התגנב מודאג מהדלת מאחורה; כשאמיר, אחי, אבא של עמית, מסתובב
עם עיניים מודאגות; כשרב קורא תפילין; כשבעיניך כבר לא יכולת
להסתיר את המילים - שכב שם עמית, הילד הקטן שלי, מתקשה להחליט
מה לעשות בחייו. האם לפקוח עיניים או לעלות לשמור על כולם
בשמים.
עמדנו אני ואתה מחובקים ליד הדלת, כשאבא פתח אותה והניד את
ראשו שמאלה וימינה עם שקיות מתחת לעיניים ודמעות שמחכות ליפול.
"לא, יפעת!" אמרת.
הסתכלתי עליך, בהלם, מנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו. רק
כשהכנסת אותי עמוק לתוך זרועותיך והדמעות שלך זלגו עליי, הבנתי
שעכשיו גם תורי לבכות.
אז נכנסנו פנימה, אמיר וסיגל משני צדי המיטה. אימא שם בצד,
מנסה להבין, לעכל. כהרגלי הלכתי ישר לשער הרך שלך, כשעוד גופך
היה חם. דיברתי אליך, הסתכלתי עליך, אולי מחכה שתחזור. אלף
תמונות רצו מול עיניי. הצחוק שלך, החיוך, הבכי, הפרצוף הכועס,
כשהלכת פעם ראשונה. כשעמדת בפעם הראשונה - גאה. ועם המוצץ
בפה.
מי קבע שזה יהיה גורלך? הרמתי את עיניי וכולם בוכים.
ולי נגמרו הדמעות, רק קול בכי יצא מפי. עמדת מול המיטה שלו
בוכה, בכי של ילד קטן. גם לך כאב, גם אתה איבדת חלק מהלב. רק
שאני מרגישה כאילו שברו לי את כל הלב.
ככה לקחת לי אותו ביום חמישי אחד, ככה סתם, ילד מלאך.
רציתי לאסוף אותך אליי, לחבק חזק כמו תמיד. שתירדם עליי בסלון,
אולי זה היה מחזיר לי אותך לחיים. אך כולם בכו, כולם חוץ
מעמית. שלו היה חיוך מסתורי על הפנים. אם רק היינו יודעים לאן
אנחנו נכנסים.

אחרי חצי שנה מצאתי את עצמי נפרדת ממך. שקועה בצבא, בחיים
אחרים, מנסה להרים את חיי מהקרשים. ואתה שקוע בעבודה, בעבודה
שכל כך רצית, שעליה חלמת. מצטערת שהרסתי לך אותה.
עם הזמן הפער בינינו גדל, התנתקתי, שתקתי הרבה. העיניים שלך
הפכו אפורות וקרות. ואני כבר שכחתי מה זה לצחוק.
מדי פעם ניסית לנער אותי. למרות שידעתי שאתה צודק, כאב לי כל
כך שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אם לא היה לי אותך הייתי הולכת
עם עמית שלי...

13.1.06
עברה שנה.
חצי שנה בלעדיך, ושנה בלי עמית. הלב שלי ריק.
הולכת לבית קברות ובוכה, מחכה לאותו חיבוק שהתחבקנו לפני
שנכנסנו אליך הביתה.
אתם חסרים לי, שניכם. שני האנשים שמילאו לי את הלב.
היום, אחרי שנה, כשטעמתי את הטעם המר של החיים, כשהתמימות של
סוף טוב נעלמה, כשגיליתי שלא האהבה מנצחת אלא המוות, כשאני
בוגרת יותר, אני מרשה לעצמי לכתוב לך שוב, ולומר שאני מתגעגעת.
מתגעגעת לאהבה שלנו שעמית לקח איתו.
היום, אחרי שנה, כששנינו עומדים מעל הקבר, מתגעגעים, אני יודעת
שמבפנים אנחנו לא רק מתגעגעים וכואבים לעמית, אנחנו גם מתעגעים
לתקופה ההיא - שיש רק תמונה אחת שמזכירה אותה...

מתגעגעת לשניכם...
                בצורה שאי אפשר לדמיין

מוקדש לשתי האהבות של חיי, עמית ומאור