אז התחלנו לדבר באמצע הרחוב, פשוט בגלל שלא היה מקום אחר לעמוד
בו. הצגתי לה את עצמי, היא הנהנה בנימוס. לא נראה שעשיתי עליה
רושם רב מדי. היא בטח רואה אלפים כמוני כל יום, למה שאני אהיה
זה שירתק אותה, דווקא כאן, באמצע הרחוב?

הצגתי לתפארת את כשרונותי המעטים, את חסרונותי הרבים ואת
חרטותי האינסופיות. לא חושב שהיא גילתה עניין מיוחד בהן. היא
טיפוס של עכשיו, לא של מה שקרה אתמול. אנחנו בשני מימדים
שונים, אפילו לא מקבילים, מנוגדים, בזיגזג. והנה אני מנסה
לעבור את כל הזיגזג המימדי הזה באמצע הרחוב, במרחק מטר ממנה.

היא נעשית חסרת סבלנות, מה כבר אמרתי שהיה לא-נכון? שתלך
לעזאזל, היא והשלמות שלה! מה כבר ביקשתי, לנהל שיחה? יותר מדי
טובה בשבילי, הא? שתלך לחפש לה עוד מישהו שיפרוש בפניה את כל
חייו באמצע הרחוב, באמצע המדרכה המזויינת הזאת. למה לא פניתי
לרחוב המקביל? הייתי חייב להתקע כאן, איתה?

בעצם, אני לא מאשים אותה, אין לה מה לעשות איתי. אני כלום, כל
דבר שאמרתי לה, כבר אמרו לה אלפי פעמים לפני.

אז אולי עדיף להתייאש וזהו? לא לבזבז אנרגיה על קרב שסופו ידוע
מראש? פשוט להשקיע אותה בשכיבה פתטית על המדרכה באמצע הרחוב,
יותר פשוט.

זהו, היא הלכה.

נמאסה עלי המדרכה הזאת, נראה לי שאפנה שמאלה לרחוב הראשי.
בעצם, עוד כמה דקות...