היום אחר הצהריים הגשם ניקר לי את העיניים.
יכולתי להשבע שמישהו תיפף במעמקי השמיים וניתץ את התוף, וגם את
עור-התוף שלי עצמי. השמיים הבהבו ואני לא נבהלתי; כאילו שנעלם
בי הפחד, כאילו שאת הגרוע מכל כבר ידעתי. כן, אני באמת חושבת
שידעתי; אז, הוא עטה עצמו עליי בכפייה, מעיל-עור חונק ומאיים,
ועכשיו כפפותיו נוגעות בי, אצבע-אצבע הן מתעקשות להתיר בי חותם
נשרף, עד שעורי יתקלף ממני.
נ ג י ע ו ת.
מאז אותם ימים איתך, ארבעת ימים שכל מה שמוגדר כלכלוך רעבתני
הפך אצלנו לקסם, אני מאמינה בהיטהרות. לא אשקר ואומר שהגשם
ליטף את הפנים, את הצוואר ואת כפות-הידיים. הוא שרט, שריטות
צורבות ומהדהדות כמו קולך המיואש, שרט וזרע מלח, הבטיח לי
הגלדה.
ניסיתי להתחדש, לאנוס נקיון; יכולת למצוא אותי יושבת על החומה
המתפוררת ושואפת בטירוף, מרחיבה את הנחיריים, יונקת לי בושם,
מתחננת לדהייה בנוף המכחיל עד כדי שלא יבחינו בי עוד.
הטיתי את פניי לאחור. כאב לי, כאב לי לפקוח עיניים בהזמנה,
והמצמוץ שהשיר לי מפלים, עודפים -עודפים של זרות ואמת, צנח על
האבנים ברכות תוך שאני מתפקעת.
בראשי, התדרדרתי במדרון התלול ושבתי הביתה, מוכתמת וסמיכה,
נגועה בכל ומחוסנת משום-דבר, עיניי המנוקרות הופכות לחורים של
ביכורים, סלים-סלים של פרחים, אך על גביי הרקע הנשפך הייתי רק
דמות נמרחת; פוסעת הביתה בצעדים כושלים, מטרייתי הסגורה כמעט
ונשמטת מידיי אל הקרקע הצמאה לכשלון, ושאריות המכנס שנשרכות על
האספלט המשופשף כמו מזכירות לי שיש עוד הרבה לעבור.