תחנה אוטובוס מרכזית,קיוסק, ארץ ניכר(לא דוברת עברית),צוהרי
היום.
עוד 5 דק' האוטובוס יוצא לדרכו.

יעל פונה אל המוכר בשפה עילגת:  
אפשר בבקשה את השוקולד הנ"ל? ומצביעה על השוקולד המבוקש.

חואן:
איזה, זה?! מצביע על שוקולד מס' 1.

יעל:
בחביבות, לא לא... את זה בבקשה, ומצביעה שוב.

חואן:
אה, את זה?! מצביע על שוקולד מס' 2.

יעל:
לא לא לא... מתקרבת יותר אל הדלפק של חואן ומצביעה על השוקולד
הנכסף.

חואן:
אוי סליחה... את זה את מתכוונת נכון? ומרים את שוקולד מס' 3.

יעל:
כבר בעצבנות ובתסכול זורקת מבט לעבר האוטובוס שעומד לצאת כל
רגע.
לא, את זה אני רוצה! קולה כבר עצבני וחסר סבלנות, יש לה עוד 18
שעות נסיעה ואין לה סבלנות לפספס את האוטובוס בגלל המוכר
הבעייתי הזה...

בין לבין היא פולטת לעבר ידיד שעומד לידה:
יעל:
המוכר הזה דומה 2 טיפות מים לסטיבי וונדר (זמר עיוור) עם
המשקפים השחורות האלו... (בעברית)
אני לא מבינה, השוקולד לא עד כדי כך מוסתר!

אחרי שוב ניסיון חסר תועלת מצד יעל להסביר למוכר מה היא מבקשת
ומובן ל-2 הצדדים שהיא כבר עצבנית.

חואן :
בגמגום חסר אונים-
אני ממש מצטער! פשוט אני עיוור, אם תוכלי תכווני אותי ואני
אשתדל להגיע למה שאת מבקשת...

יעל:
פולטת אופס חרישי על חוסר הרגישות שלה, מתפשרת על שוקולד אחר
ובורחת משם...