פעם הייתי מלך העולם, היום קוראים לי מטורף.
אישתי דאגה לכך שיסגרו אותי פה, לפעמים היא באה לבקר עם סיגל
שגדלה מביקור לביקור, היא מגיעה לפה ובוכה ואני בכוונה נותן בה
מבט המום עם חיוך דבילי כאילו אני מפגר, מגיע לה, היא זאת
שסגרה אותי פה.
יש לי פה חדר לבד, עם הזמן לומדים להשיג פה דברים כאלו, זה מאד
קל, אתה עושה בעיות, מגדירים אותך כמסוכן ולבטח שלא ירצו לשכן
איתך עוד מישהו בחדר והופלה יש לך חדר משלך. היום יש לי פה כבר
ממש מעמד, יש לי חדר עם חלון לחצר ומדף מלא בספרים איכותיים
ולא רק ספריי הילדים שמחלקים פה לשאר האנשים. יש לי פה את כל
הזמן שבעולם לשבת ולקרוא ולהנות מהחיים, האוכל קצת חרא, ובשעת
האוכל עליי גם לראות את שאר יושביי המקום, אבל אני נוהג להצמד
לשני הידידים שמצאתי לי פה. השנה החמישית שלי במקום מגיעה
בקרוב, ומחר אני אזכה לחופשה בת יומיים בבית.

לא לקחתי איתי כלום מלבד מברשת שיניים, מאיר השומר פתח לי את
השער ויצאתי לעבר מכוניתה של אישתי, במהלך חמש השניים האחרונות
למדתי מהסובבים אותי וידעתי לחקות כמעט בשלמות את כל תנועותיו
של מפגר, והיום היתה ההצגה הגדולה. קרטעתי עד למכונית בצעדים
תוהים ולפי המבע בעייניה נראה שהצלחתי די טוב, היא המשיכה
לחייך, אבל ראו שמרגע לרגע זה רק עלה לה ביותר מאמץ, הגעתי
אליה, חיבקתי אותה בכח מוגזם, והגעתי לשיא ההצגה שלי כשגופנו
נפרדו והיא גילתה את כל הריר שהשארתי לה על החולצה. המבט
המבולבל שלה, חוסר האונים שבעייניה, הייתי מאושר, הצלחתי
בגדול, מחוסר זהירות כמעט וצעקתי " יש ! " אבל החנקתי הכל, יש
לי עוד יומיים שלמים לפניי ואני לא רוצה להתרגש כבר מהתרגיל
הראשון. נסענו הביתה ואני הצמדתי את ראשי לחלון ונהמתי, בדיוק
כמו שראיתי את שאר המשוגעים עושים כשהוציאו אותנו לטיולים, וזה
עבד, היא החלה להזיל דמעות, קצת מוקדם מידי לטעמי, כי תכננתי
שהשבירה הגדולה תהיה ליד השכנים, לא יכלתי לחכות לרגע שנצא
מהאוטו. הגענו היא חנתה בחניה של הבניין ויצאה מהאוטו, אני
נשארתי בפנים. היא סימנה לי לצאת אבל אני רק בהיתי לכיוון מעל
לכתפה, היא חייכה וניסתה לשוות לעצמה מבט נחמד בנסיון למשוך
אותי החוצה אבל אני סירבתי, חיכיתי לרגע שהיא תמשוך אותי ואז
המופע יתחיל, ואכן הרגע הזה הגיע, היא פתחה את הדלת ולאחר
שהדיבוב שלה לא הזיע אותי ממקומי, היא משכה קלות בכתפי, אבל לי
זה הספיק, אם לא הייתי כה נרגש הייתי מחכה למשיכה חזקה יותר
אבל לא יכולתי להתאפק, פרצתי בצעקות מהולות בבכי, צרחתי וצרחתי
וסירבתי לצאת מהאוטו, ביקשתי שתחזיר אותי הביתה, תריסי הבניין
החלו להיסדק, מגלות זוגות עיניים סקרניות מאחוריהן, אישתי
נלחצה, ראיתי כיצד היא מתכווצת כמבקשת להעלם, צרחתי עוד קצת
לוודא כשכל הבניין צופה ויצאתי, אשתי תמכה בי לצידי ואני
הפגנתי את מיטב כשרון המשחק שלי בצעדיי מפגר מושלמים, מדיי כמה
צעדים הייתי נעצר,  בוהה באויר, מחרחר איזה קשקוש ומחייך
באווילות.  נכנסנו לבניין וידעתי שרגע "ההתרגשות במעלית" מתקרב
ובא, אני תמיד נהנה לעשות את הקטע הזה. הקפיצות והזינוקים
במעלית הבהילו אותה נורא והיא ניסתה להרגיע אותי אך ללא הועיל.
לבסוף הגענו לדירה שהיתה פעם שלי ושלה. לפניי שנכנסנו היא
ניסתה לדבר איתי " עמוס , סיגל כבר בת שתיים-עשרה, היא מתביישת
שיש לה אבא כזה, תשדל לגרום לה קצת נחת. כשרק נכנסת לא היית
במצב כזה, אני רואה שהמוסד רק גורם למצב שלך להרע" , לא
התאפקתי ונתתי לה סטירה, היא הסתכלה בי המומה, הסטירה לא היתה
חזקה אבל היא בהחלט היתה מופתעת, לרגע אני חושב שהיא הצליחה
לראות את ניצוץ השפיות בעייני ואני מיד לבשתי את החיוך האווילי
שלי וחיבקתי אותה בעוז. היא הזילה דמעה ונכנסנו פנימה.