אוף איזה אושר. הנה הקיץ מתחיל ואני הכי אוהבת את הימים האלה,
כבר מספיק חם ועדיין לא חופש גדול, מה שאומר שאין תיכוניסטים
מחוצ'קנים על החוף, לא בהמונים לפחות. אני פורשת את הסדין
הפרחוני שגזלתי מהארון של אמא, ומתמקמת בחתיכת החוף הנידחת
שלי. מתפשטת, סיגריה, ספר, ואנחה גדולה של הקלה. עד הצהריים
כבר אהיה אדומה כהוגן ועד הערב יש לי מספיק זמן לנוח. אני אגיע
לדייט עם מיכאל הרביעי עדויה שיזוף ואנרגיות של קיץ. מצוין.
אני מהרהרת קלות בשם הזה מיכאל, שרודף אותי כל כך, ומחייכת
לעצמי כשברור לי כמה יצחקו החברים שלי מחר בערב בירה הקבוע
שלנו בשכונתי, כשאספר להם שסימנתי וי על עוד מיכאל. לא רחוק
ממני מתיישב איזה סבא עם מגבת צהובה וספידו. אני מוודאת
שהתמקם, וכשהוא נשכב על הגב ועוצם עיניים אני מורידה את
החזייה.
"אקסיוז מי, קאן יו לייט מי אפ?" שואל קול מאנפף, מוכר לי,
ואני נבהלת, מכסה את המעט שיש לי בתור ציצים, ומקללת בלב. חרמן
תרח, חסר ממי לבקש אש? סריקה זריזה, ואני מגלה שלא, לא היה לו
ממי לבקש אש, וכוסאממק, זה הבנאדם מולי. "יו קאן טייק דאט
שיט אוף, אייב סין אינף אוף דם אין מיי לייף," התרח מחייך
אליי, ואני עוד שנייה מתעלפת.
"או מי גאד, יו אר..."
"יס איטס מי", עונה לי הזקן, ואני מגששת במעמקי התיק לחפש מצת.
בינתיים הוא מוצא אותו די בקלות על הסדין שלי, מדליק לעצמו את
הסיגריה וכמעט מתרומם.
"סיט דאון, מיסטר, סאם אנסוורס יו מאסט גיב מי," אני אומרת לו
בקול חנוק, והוא מחייך, ומתיישב על הסדין הפרחוני. אמא, אם
היית יודעת מי יושב לך על הסדין.
"וואט  אר יו דואינג היר?"
"איי קאם היר פרום טיים טו טיים, איי לאב איזראל דיס טיים אוף
דה ייר".
"אסיומינג איי ביליב יו, וואט אר יו דואינג היר, אין רישון לה
זיון? וואט אבאוט תל אביב?"
"דיי הארדלי רקוגנייז מי היר אין רישון. תל אביב איז
אימפוסיבל. אקטשואלי, איים סורפרייזד דאט יו דיד".
"אייל האב טו טייק יור לאסט וורדס אז אה קומפלימנט," אני
מחייכת אליו ונושפת עשן בנונשלנט.

אלוהים ישמור אותי חמישים פעם, ועוד שלוש. אני לא מאמינה שזה
קורה לי. הוא ממשיך לספר לי את הסיפור הכי הזוי שהאוזניים שלי
שמעו אי פעם. הוא בא לכאן אחת לכמה שנים, תמיד בתקופה הזו של
אחרי פסח, שוכר דירה כאן, בראשון, לאיזה חודש, ומתארגן על
תכניות. הוא מגיע הנה עם דרכון מזויף, כמובן, דרך ירדן. הוא
נחת ביום שלישי, והפעם, הוא מספר, מצא דירה באזור מזרח העיר,
משהו קטן עם חצר.
אני מספרת לו שרק השבוע ראיתי את הסרט שעשו עליו, והוא צוחק,
מבקש בחיוך שלא אשאל אותו את השאלה ההיא על אוסף התקליטים
הגנוב. הוא לא יענה לי ממילא. אחר כך הוא הולך להביא את המגבת
שלו, פורש אותה לידי, ואנחנו מתחילים לקשקש. שלוש שעות תמימות
של פטפוטי סרק על החיים הקטנים שלי, אני מספרת לו על אוסף
המיכאלים שלי, הוא מספר לי על תכנית שלו להקליט אלבום קאברים
לשירים טראשיים של בריטני והחבר'ה שלה. אפילו ניק קרשאו ברשימה
שלו. אני לא כל כך מבינה למה הוא צריך לעשות שטות כזו, אבל לא
שואלת. חייבות להיות לו סיבות טובות. אחרי הכל, הוא הבנאדם.
מיכאל הראשון יתעלף אם ידע. אני מבקשת ממנו לבוא אתי הביתה.
מתברר שהגבר נוסע במוניות שירות. לא ייאמן, עם משקפי שמש וכובע
פטרייה אף אחד לא מזהה אותו. איזו עיר מופלאה ראשון. אני
מבטיחה לו שיש אוכל מצוין של אמא שלי, והוא מסכים די בקלות.
באוטו אני משמיעה לו את הדרה לוין ארדי, "דה וודינג סונג"
ושנינו מתפקעים בפזמון, כשהיא צורחת שוב ושוב Here I am having
sex again with a girl who doesn't like bob dylan
"דו יו האב אני איידיאה האו מאני טיימס אין מיי לייף איי האד
סקס ויד' גירלס הו דידנט לייק בוב דילן?" הוא שאל אותי בייאוש
מעושה, ושנינו צוחקים עד דמעות כשהוא מתעקש להקשיב לשיר הזה
שוב ושוב.  

כשאנחנו נכנסים הביתה הוא מבקש להקשיב לעוד הדרה, ואני מסכימה
די בקלות. אחר כך הוא הולך להתקלח, ולי יש זמן לעכל.
טוב, יש לי בנאדם במקלחת, וזה היסטרי מה שהולך פה. אני מעמידה
את הסירים על הכיריים, מחייגת למיכאל הראשון, עד הספרה
האחרונה, ומנתקת. איך אפשר שיקרה דבר כזה בלי לספר. אבל אני
יודעת שהבנאדם סומך עלי, אני לא יכולה לעשות לו דבר כזה. הוא
יוצא מהמקלחת, ריח השמפו שלי נודף ממנו, ואני לא מתאפקת,
ושואלת אותו אם הוא מרשה לי להזמין עוד מישהו לצהריים. יש לו
מבט מאוכזב בעיניים, אבל שנייה אחרי הוא שוב מחוייך. "איי ניו
יול אסק. אז לונג אז הי נווז טו קיפ אה סיקרט".
"מיכאל, יא בנזונה, תגיע לכאן דחוף, יש אוכל של אמא שלי,
והבנאדם פה".
"הבנאדם? כפרה, לא דיברנו כמה חודשים, את מרגישה טוב?"
"אני נשבעת בכלבה שלך, אל תעז לדבר עם אף אחד, ותבוא, מהר,
בבקשה".
מיכאל הראשון בדרך. אני במקלחת. תידרכתי את הבנאדם לגבי
האינטרקום ולגבי מה שצריך עדיין להתחמם בתנור. רק עכשיו,
כשמיכאל הראשון בדרך, אני מבינה מה הולך לקרות פה. יהיה צריך
אמבולנס כשהוא יגלה שאני לא עובדת עליו. הבנאדם הולך לשבת
לצהריים בסלון שלי בשיכון המזרח. טירוף. האינטרקום מצלצל.
"אייל גט איט!" הוא צורח.
את הדלת אני פותחת. מיכאל הראשון עצור נשימה. טיפס ארבע קומות
אחרי הכל.
"איפה הוא, יא נוכלת?"
"נייס טו מיט יו מיכאל," הבנאדם מגיח מאחורי עם יד מושטת,
ומיכאל מחוויר.
"יא בת זונה," הוא נמרח על הספה, מתעלם מהיד. "זה פאקינג בוב
דילן. איך עשית זה?"
"איטס פאקינג מי," הבנאדם מושיט לו את היד שוב, "אנד איים
פאקינג סטארבינג. אר יו האנגרי טו?"