אני מוצאת את עצמי הולכת אחריך שוב, בשבילים חשוכים, רוח קרה,
ענפים דקים נשברים מתחת לרגליי ואור קטן ואחרון אצלי מאיים
לעזוב.
יודעת לאן, אבל לא מבינה למה. לא מבינה את החשיבות שאתה נותן
ל"למה" הזה, מסכן את כל הטוב שבך. אתה תמיד מסכן, אבל עובר את
זה בסוף, חוץ מכמה חלקים שנשארים מאחוריך וכבר מזמן הפסקת
לחשוב עליהם.
רגשות חרטה עולים בי כשאני מרגישה את רגליי מושכות אותי לאחור,
בעוד אתה מהדק את השרשרת שסביב צווארי בלי כוונה. שרשרת של
זיכרונות מהעבר ותקוות לעתיד שאני מסרבת להסיר. אתה ממשיך
ללכת, ואם לרגע אעצור, בין אם תשים לב או לא, ולרוב לא, אני
איחנק.
אני היא זו שהכינה שרשרת זו, אני היא זה שצריכה להוריד אותה.
בכל פעם שאתה הולך לפניי, סוחב אותי אחריך, אני מתחילה להבין
שאם אמשיך בדרכי אתך, השרשרת תתארך, עוד זיכרונות ותקוות,
ומשקלה יכבד. לא אוכל להוריד אותה מעליי. אם אעצור, אתה הוא לא
זה שיסבול, אתה לא תשים לב כלל ואני אהפוך לעוד חלק שנשאר
מאחור ולא תחשוב עליו יותר. אני אסבול, אני ארגיש שוב את
השרשרת שלנו מתהדקת, מכאיבה, מזכירה, נותנת תקוות שווא, ולבסוף
אני ארגיש חנק, שילווה בדמעות, עד שהדמעות ייגמרו, וגם אני.
לולא השרשרת לא הייתי כותבת את כל זה, בגללה אני מאמינה שאני
איגמר, קשה לי לדמיין חיים בלעדיך ובלי השרשרת שכבר הפכה לחלק
ממני, ואפילו למי שאני. שרשרת של כמעט שמונה שנים, למרות שהיא
חונקת וכבדה, קשה לי לזרוק אותה.
אנחנו ממשיכים ללכת וקר לי. אני חשה שאפילו הענפים הקטנים מתחת
לרגליי לועגים לי. אולי אני רומסת אותם בכל צעד שלי, אבל אני
רומסת גם את עצמי.
אתה זורק מילים קרות, משעממות, שפעם כל כך ריתקו אותי. רק
השרשרת הזו משאירה אותי כאן, אני מפחדת מהחנק. אתה מצדך היית
ממשיך לבד לשומקום שלך.



החלטתי לעצור.
בעוד אתה ממשיך ללכת בלי לשים לב שאני לא עוד אתך, השרשרת
נמתחת, זיכרונות מושכים אותי אליך, לקוות שיהיה טוב...
לא יהיה טוב.
דמותך הולכת ומתרחקת והשרשרת חונקת אותי, ומשאירה אותי ללא
אוויר. אני נופלת לאדמה. מתחרטת לשנייה וזוחלת לכיוונך, אך
מתחרטת גם על כך.
דמעות שלי משקות את האדמה בעוד גשם מבטיח לבוא בקרוב. בכוחות
אחרונים השרשרת שלנו מושלכת לאדמה הקרה, הלחה, ואני נושמת.

אני נושמת.






4.1.06