את יושבת,
חסרת מעש,
מחכה לה.

שתבוא ותלטף אותך, ותאמר לך שהכל יהיה בסדר.
היא תעטוף אותך עם החום שלה, עם ריח האקונומיקה שנדף מידיה
באופן תמידי ועם דמעות בעיניים,
ותגיד לך שהכל יהיה בסדר,
היא בעצמה לא יודעת.

אבל היא תבטיח,
היא תשקר,
כי כזאת היא- שקרנית.

ואת מסתכלת עליה, על שיערה היבש, הצבוע בצבע חלודה ועל שורשיה
השחורים המהולים באפור.
על פניה שהיו אז כה יפות,
שכה דמו לשלך.
הקמטים בפניה,המבשרים על כל הכאב והצער שעבר עליה בחייה
עיניה הקטנות הירוקות שהורישה לך, דומעות ללא הפסקה.

היא שוב חזרה לחבק אותך,
אך לא לאורך זמן
בעוד כמה דקות היא שוב תחזור לשם.
שוב לא תתקשר,
שוב לא יהיה לה אכפת
שוב היא לא תאהב אותך.

כשהיא מסתכלת בך, היא חשה כאילו מסתכלת בהשתקפותה.
בהשתקפותה הישנה שאבדה מזמן בתהום השחורה שאין כל דרך חזרה
ממנה.
היא מחייכת אליך
מסתכלת עמוק בעיניים היפות האלו שהורישה לך ומבטיחה לך
שהכל יהיה בסדר.

היא מבינה,שאת בדרכך אליה
לאותו מקום שהיא חוזרת אליו,
ואת-
היא הבטיחה
חוזרת איתה
היא לא תעזוב אותך לעולם,

שוב.