היא חולה.
סופנית.
יש לה שפעת,
וכיב קיבה,
והיא נורא מצוננת.
דלקת גרון, תמידית,
כי הוא תמיד נפוח.
וגם משהו שיחסל אותה.
היא גאה במחלה הזו.
שמחה שהיא הצליחה.
אבל היא כבר גמורה,
חיוורת כמו רוח,
ממשיכה להקיא
את כל הזבל שאוכל אותה.
וכשהיא מסתכלת מסביב,
היא רואה עולם מעוות.
ומה שנשאר מהבטן שלה -
כלום, בעצם -
מתהפך.
היא רוצה בסך הכל מישהו.
מישהו שיאהב אותה.
מישהו שאפשר להישען עליו
כשהסחרחורת הרגילה מגיעה,
כשהראייה לא ממוקדת,
כשהיא נופלת.
כשהיא מתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.