[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הבנתי עכשיו שעוד רחוקה לי הדרך מהמלוכה, כפי שמתוארת
ב"באדולינה", שנכתב ע"י גבי ניצן(הוצאת ידיעות אחרונות וספרי
חמד. איורים: איילת זורר). זו לי הפעם הרביעית או חמישית שאני
קורא ספר זה, ובכל פעם מחדש הקריאה בו ממלאת אותי באנרגיות
מופלאות שאיני יודע להסבירן. מן כח מאגי שעוטף אותי וכאילו
מנסה להראות לי משהו, לכוון אותי, להדריך אותי אל המקום אליו
אני צריך, או רוצה, להגיע, גם אם אני לא ממש מודע לרצון זה
באותו הרגע. ושוב אני מוצא עצמי מעיין פעם אחר פעם בציטוטו של
נלסון מנדלה(או ציטוט של גבי ניצן את נלסון מנדלה) המדבר על
האור הפנימי שלנו, ממנו אנו פוחדים, שמא יצא ויאיר את העולם
ויחשוף אותנו עירומים, לא מוכנים. וכי אי-פעם נהיה מוכנים? האם
אי-פעם נהיה מסוגלים, במודע, לעמוד קבל עם ועדה, פשוטים מכל
הלבושין המכסים אותנו, אותם גינונים טקסיים, קודים חברתיים,
נימוסין? האם נוכל לעמוד אל מול אותן בריות, שהרבה פעמים אנו
קוראים אותן חברים ללא כל סיבה נראית לעין(השלישית?), ולאמר את
שאנו באמת רוצים להגיד? להראות את שבאמת רצינו לחשוף? להוציא
את שכלוא בתוכינו ומונע מאיתנו אותה הארה שכולם מחפשים? פעם
אחת ולתמיד אני אצטרך למצוא את הכח הזה ובאמת להוציא הכל.
להאיר את סביבתי באור נוגה, שכל אחד מאיתנו התברך בו, ואני לא
יוצא מן הכלל. רק שעדיין אני לא יודע מהו אור זה. יש לי כיוון.
יש לי מדריך. רק האומץ ללכת בדרך זו חסר. הרי גם ב"מאטריקס"
נאמר שיש הבדל בין לראות את הדרך לבין ללכת בה. הדל בין להאמין
לבין לדעת. וידיעה זו חסרה לי. אני מאמין בכל ליבי בדרך בה אני
אמור לצעוד. אני רואה אותה. אך הפחד משתק. האומץ שעלי לאזור
על-מנת לקום וללכת, לפתוח את הדלת ולצעוד, לא משנה כמה חשוכה,
ארוכה או קשה הדרך. האומץ הזה חסר. הפחד משתק. בקלות אני יכול
לבחור בדרך השנייה, הקלה, הברורה. הדרך המוארת, עמוסה במיליוני
אנשים שיכוונו אותי במקרה הצורך. הדרך המהירה. יש לי מקצוע
לחיים, יש לי קשרים. כל שאני צריך לעשות הוא צעד קטן פנימה
והדרך כבר תסחוף אותי מאליה. תיקח אותי לכיוון אליו היא מושכת.
אל הנוחות הגשמית. המותרות. החיים הברורים. הקלים. ההעלמות
האישית! כ"כ קל להעלם בתוך כל זה. לברוח. לשכוח מהכל ולצלול.
לתת לסדר הקיומי לקבוע, לתכנן, לסדר ולכוון את חיי. אך אני
פשוט לא מסוגל. כל חיי חיפשתי אחר היצירה. היא המשמעות שלי.
ההגשמה. תכלית הבריאה. וכשמצאתי, אני פוחד. כה צפוי. הרי זה
ברור שלבסוף אני אקח לי עבודה נוחה עם משכורת מרופדת. כך
אומרים רבים. ואולי הם צודקים? זה הפחד. האם גם אני אפול בסוף
ואעלם? אוותר על התהילה? אני יכול לשאוב כח מרבים לפני שעשו
נפלאות, שבלעדי אותם אנשים לא היה נראה העולם כפי שהוא נראה,
לטוב ולרע. אני יכול. אך גם כאן טמונה איזושהי הטמעות.
השתייכות לקבוצה לא הומוגנית. איי וונט טו דו איט מיי ווי.
ושוב הציטוטים מדבריהם של אחרים. סרטים. שירים. סיפורים
ונאומים. אני פוחד מעצמי! אני חייב להישען על דבריהם של אחרים.
אני צריך הפסקה.
ושוב אני מוצא את עצמי נכנע. הפעם לניקוטין, שאמור להרגיע,
לעזור להגיע לשלווה, ולא עושה כלום מלבד הנאה קטנה, שבע דקות.
ואפילו לא הנאה. אני לא באמת נהנה ממנה. אני פשוט מחפש הפסקות
אלו כדי לברוח. מעצמי בעיקר. מהתמודדות. יושב באמצע הלילה על
בית-סירה, מביט על בחורה צעירה ישנה על הרצפה, מנסה לנחש על מה
היא חולמת. האם גם לה יש מחשבות דומות. פחדים דומים. ואני בטוח
שהתשובה חיובית. אני הרי לא שונה. אני כמו כולם. לא מצאתי
כלום. הכל שטויות. הבל הבלים. בוקי סריקי. שום דבר, בעצם, לא
חדש. כל שאני עושה הוא חזרה על קלישאות עתיקות, ממרות סרק.
דברים שכבר טחנו קודם, לפני. אני מרגיש כקליפה ריקה, יושב
וכותב דברים חלולים. מנסה להכניס להם משמעות עם הרבה פסיקים,
הרבה נקודות. והכל שטויות. אני בעצם קרבן של האגו. קרבן מרצון.
לא מלך.  זו תכלית הבעיה. אני הרי יודע, או לפחות חושב כך, מהי
הדרך. ואני בוחר בעמידה במקום. מחכה ליד מכוונת. למישהו שיזיז
אותי, שיציל אותי. ואני יודע שאף-אחד, מלבדי, לא יוכל לעשות
זאת. מלבדי. מלבדי. ולבד זה קשה. מאיים. אני משותק ופוחד. פוחד
מהדרך שאני עצמי התוויתי. מנסה לשכנע אחרים, ובכך את עצמי,
שהנה מצאתי את הדרך, ואני הולך בא ללא חשש ופחד. אך אני יודע
שאני משקר. להם ולעצמי.  לפעמים אני אף מצליח לשכנע. אותם, לא
אותי, וזה הורג אותי מבפנים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשר זה טעים,
בריא, ועוזר
לשמור על
הגזרה!



חסה בצלחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/01 22:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תומר בלוך

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה