הדבר שהכי ינחם אותי עכשיו, זה אתה. החיבוק שלך, הריח שלך,
האהבה שלך. אבל אתה אומר שהיא כבר לא קיימת.
איך זה יכול להיות, מה עשיתי שהיא ברחה? לאן יכולה כבר אהבה
ללכת? ואם היא כבר הולכת, אז למה לא גם ממני?
למה אני צריכה להישאר עם הסבל.
כל דבר שאני רואה צועק את שמך. הכרית שלי, שתמיד היית ישן
עליה, המכתב שעל הלוח שכתבת מזמן, התמונה שלנו בפלאפון מאירה
עליי ומזכירה לי את הטיול ההוא בחופש, שנראה כל כך מזמן.
כואב לי, ואתה התרופה היחידה. הבעיה היא שהכל בגללך.
איך תנחם אותי על זה שאתה לא אוהב אותי יותר? מה כבר יהיה לך
לומר? אני מתפללת כל כך שזה סיוט ואני אקום, ארגיש יד מחבקת
אותי, אריח אותך ואחשוב: "ואני כבר חשבתי שהלב שלי נשבר, מזל
שזו סתם תחושה טיפשית".
אני מקווה שבסוף, כשניפגש, ותראה אותי שבורה, פתאום תבין
שטעית. ובעצם אתה מאוהב לחלוטין.

אחרית דבר:
אז כאן אני עכשיו, על אותה הכרית שאהבת. אז הריח התנדף וההרגל
המגונה שלי לישון על שתי כריות חזר. אבל טוב לי ככה.
כן, אז את אהבתך לקחת, אבל השארת לי המון. אני מאמינה כי מישהו
מסוגל לאהוב אותי, מסוגל לראות מעבר לדחויה חברתית שתעשה הכל
בכדי להשתלב אך עדיין להיות שונה. מהלב שלי נעלמה האהבה אליך.
אך רק הרומנטית, כי כבנאדם אתה מקסים.
אז המכתב בקופסה, התמונה באלבום. והלב, הוא ריק, חלק כמו הלוח
שרק מחכה למכתב שישאיר בו טעם מתוק.