פעם היה אינדיאני נודד. הוא נדד בכל רחבי הארץ. התחיל בצפון
וירד לדרום. עבר למזרח ומשם למערב. לכל מקום הוא לקח אתו חליל
וגיטרה. על החליל הוא לא ידע לנגן. על הגיטרה הוא ידע לנגן רק
ליווי. החליל היה מעשי ידיד, מעולף מעץ במבוק ומקושט בצבעי מים
מרהיבים שהאינדיאני השיג בדרכיו.

יום אחד הגיע האינדיאני לכפר קטן שהיו בו סוסים מדברים. הסוסים
דברו אמהרית והאינדיאני לא הבין אותם. לפיכך, המשיך בדרכו.

אחרי מספר שנים של חיפושים הוא פגש ילדה הודית קטנה (לא
אינדיאנית, אלא הודית - מהודו) וראה שהיא בכלל לבדה בשממה. "מה
את עושה כאן באמצע המדבר?" שאל בפליאה. אך היא לא ענתה. היא
הצביעה על החליל של האינדיאני והוא נתן לה אותו. היא סימנה לו
שיתחיל ליווי על הגיטרה וכך הוא עשה.

אי אפשר לתאר במילים כמה יפה הייתה המנגינה שאותה ניגנה
ההודית הקטנה.
אם אפשר היה להגדיר את השיר הצבע, זה היה קשת.
אם אפשר היא להגדיר את השיר המספר זה היה אינסוף.
אם אפשר היה להגדיר את השיר ברגש זה היה כולם, אך בעיקר עצב.

האינדיאני ניגן ברקע כשהוא מקשיב באושר לכל צליל וצליל שניגנה
ההודית הקטנה. הוא הקשיב בשמחה וברגש והתחיל לבכות. האינדיאני
הנודד לא האמין שאפר להוציא כאלה צלילים מהחליל שהוא בנה
בידיו. הוא שמח שאחרי שנים של נדידה וחיפושים הוא מצא אושר
אמיתי בילדה קטנה. ילדה הודית קטנה וצנומה. מה שהעציב אותו הכי
- היה שרק הוא לבדו במדבר הקשיב לשיר הנוגע ללב של ההודית. שיר
שנראה כאילו סיפר את כל חייה, חייה הקצרים רק במספר דקות.

ההודית סיימה את השיר והסתכלה אל האינדיאני ישר לתוך עיניו
השחורות. היא לא אמרה דבר. הוא הביט בעיניה החומות הבהירות
ולרגע אחד הוא תפס. רגע של אמת מוחלטת. עומד מולו מלאך אמיתי.
מלאך שמראה לו את האור בעולם הכול כך חשוך של היום. לפי אמונתו
האינדיאנית, מלאכים נמצאים באנשים אחדים ברי מזל, כשהם חיים הם
שומרים עלינו מצרה, וכשאנו מתים הם מלווים אותנו בדרכנו לגן
עדן.

הילדה ההודית הקטנה הגישה לאינדיאני את החליל וחייכה חיוך קטן
ומבויש. האינדיאני לקח את החליל, כרע על ברך אחת ואמר לה "קחי
אותו, הוא שלך במתנה. למעשה, עשיתי אותו בשבילך." הילדה הקטנה
לקחה את החליל וחבקה את האינדיאני חיבוק גדול וחייכה חיוך
ענקי. באותו רגע היא צנחה ונפלה על האדמה. חול התפזר על פרצופה
וגופה והיא נפטרה עוד לפני שהאינדיאני הספיק לעשות משהו. מסתבר
שהשהייה שלה במדבר לבד פגעה בה. היא יכלה לבקש מים מהאינדיאני
כדי לדחות את הקץ בכמה שעות, אולי כמה ימים, אך ויתרה על כך
כדי לנגן לו שיר על חייה. האינדיאני הרים את הילדה וברכות סחב
אותה עד שמצא מעיין קטן בקצה המדבר. הוא קבר אותה ליד וקרא
בתפילה אינדיאנית טקסית. כשסיים הוא בכה. הוא בכה במשך ימים
שלמים. הוא בכה עד שנגמרו לו הדמעות. הוא בכה מבלי להבין כבר
על מה הוא בוכה. למעשה זה לא היה הוא שבכה. זה היה אלוהים שבכה
דרכו. כי המלאך שהיה בתוך הילדה ההודית הקטנה היה המלאך האחרון
בעולם.